יותר מ-20 שנה שירתתי בגלי צה"ל: שלוש בסדיר, אחת בקבע, והשאר במילואים. את הרגע בו נכנסתי לבניין ביפו, אני זוכר כאילו היה אתמול. כמעט לא יכולתי לנשום מרוב התרגשות: הנה אני, נער מראשון לציון שחולם להיות עיתונאי, מציץ בחיל ורעדה בשדרנים הנערצים במדינה עומדים בתור מול דלפק השק"ם. לאחר כמה שנים יצאתי משם, מצוייד בניסיון עיתונאי ובחוויות שקשה לצבור במקומות אחרים – לא בפרק זמן כזה ובטח לא בגיל כזה. במבט אוהב לאחור אני נזכר בסיפור אחד מיוחד, וכדרכם של זכרונות חלק מהפרטים התערפלו מאז. בכל אופן, כך אני זוכר את הדברים.
אלה היו שלהי מלחמת לבנון. הראשונה. הייתי אז כתב צבאי זוטר, ושוטטתי לבדי ברחבי לבנון בין יחידות ומוצבים, עליהם הייתי מכין שלל כתבות. השתדלתי לא לעסוק רק בסיפורים הגדולים של החדשות דאז על המהלכים הצבאיים, מטעני הצד, והחללים, אלא להביא את הקולות מהשטח של חיילים שתרומתם אדירה אבל אף פעם לא הגיעו לכותרות: אנשי לוגיסטיקה וחימוש, טכנאי קשר, נהגים, חיילי הדואר הצבאי, טבחים, מש"קי חינוך… בסלנג העיתונאי קראו לזה "כתבות צבע": סיפורים אישיים, מוטיבציה, הווי ומורל – כל כך חשוב היה להשמיע לציבור את הקולות הללו, וגל"צ היה המקום היחיד בו שמעו אותם. אני עצמי זכיתי להכיר כך את צה"ל – ואת לבנון – כפי שרק מעטים הכירו. הייתי כתב נלהב והשתדלתי לשמור כמה שיותר קלטות (אז קראו להן "קסטות") – מה שגרם לתרעומת מסויימת במחסן… וכך נאלצתי להקריב את אוסף הקסטות הפרטי שלי מהבית. השירים נמחקו לטובת מאות שעות של שיחות עם חיילים מכל פינות הצבא. את אינספור הקסטות שמרתי בשקית ניילון ענקית.
אחת לשנה הייתה לנו מטלה קבועה: לקראת חנוכה היינו יוצאים לסבב בין יחידות צה"ל ומקליטים את החיילים מברכים על הנרות וגם מספרים על חייהם בצבא. גלי צה"ל שידרו את ההקלטות הללו במסגרת "הדלקת נר של חנוכה עם חיילים". אחת ההקלטות שעשיתי היתה בבסיס טירונים כמדומני. החיילים שרו בהתלהבות גדולה, מדבקת.
לאחר שנה-שנתיים קיבלתי שיחת טלפון. זה היה קרוב משפחה של חייל שנהרג בלבנון. התברר כי אותו חייל היה בין המברכים על הנרות בשידור. לאחר סיום הטירונות, עלה ללבנון, ושם נפל. האיש שאל אם יש לי במקרה את ההקלטה. צריך לזכור: אז, כשחייל נהרג, בדרך כלל נותרו בידי המשפחה רק תמונות רגילות שלו. לא היו סרטוני וידיאו והקלטות כפי שיש כיום לכל אחד בפלאפון. להתרגשות לא היה גבול כשנברתי במאגר הקסטות שלי, ומצאתי את חומר הגלם הישן: הברכות, השירים, וגם שיחות מלב אל לב עם קבוצת החיילים מלאי המוטיבציה. מזכרת שלא תסולא בפז.
שנים עברו, ואז סיפר לי מישהו, כי בחנוכה שלאחר מכן, כאשר נאספה המשפחה להדלקת הנרות, הושמעו הברכות בקולו של הבן שנפל. הקול שנותר.
סמ"ר ניצן הורוביץ שירת בגלי צה"ל בין השנים 1983 ל-1987
פורסם ב״ישראל היום״.