הצרה הכי גדולה

 

אומרים שצרות באות בצרורות. אם לא הספיק לנו משבר הקורונה, משפטו של הנאשם מבלפור והכאוס הפוליטי, עומדים להנחית עלינו עוד צרה. אלא שזו תהיה הרבה יותר גדולה ומסוכנת מכל אלה. מדוע יותר גדולה ומסוכנת? כי הצרה הצרורה הזו, אם תבוצע, תכלא אותנו בבצה מדממת למשך דורות. אני מדבר על הסיפוח. יש גם תאריך לתחילת המהלך: 1 ביולי – כך נקבע במפורש בהסכם הקואליציוני בין הליכוד לכחול-לבן.

אז קודם כל, חשוב להבהיר כאן משהו: מה שהנאשם ובני בריתו הוותיקים (הימין והמתנחלים) והחדשים (גנץ, אשכנזי וכו׳) מתכוונים לעשות הוא לא ״השוואת המעמד המוניציפלי/אזרחי של הישובים הישראלים״ או איך שלא יכבסו את המהלך הזה כדי להלבין אותו בעולם, אלא סיפוח השטחים הכבושים. כי ברגע שמספחים את כל ההתנחלויות, את דרכי הגישה אליהן, ואת בקעת הירדן – מספחים את השטחים כולם על מיליוני הפלסטינים החיים בהם.

הסיפוח הזה הוא אסון – לישראלים ולפסלטינים. המטרה שלו, והימין לא מסתיר את זה, היא לסכל סופית ובאופן מוחלט את הסיכוי לפתרון שתי המדינות. ברגע שסיפוח כזה מבוצע, אין יותר מה לדבר על מדינה פלסטינית. בקעת הירדן לבדה, לפי ההגדרות בבלפור, היא כ-40 אחוז משטחי הגדה. מה שנשאר לפלסטינים הוא אוסף של איונים ומובלעות – סוג של גבינה שוויצרית מחוררת במיוחד. יותר חורים מגבינה. איך מקיימים דבר כזה? איך מגינים על גבולות כאלה? סיפחת – חיסלת. וכן, חיסלת גם את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מיליוני פלסטינים חסרי מעמד בישראל זו מדינת אפרטהייד.

אלא שהסיפוח הוא לא רק סיוט מדיני לעתיד – הוא מהלך של נישול וגירוש מיידי. זו פעולה נדל"נית אלימה. בשטח שיסופח ייכללו אדמות בהיקף עצום בבעלות פלסטינית, וצפוי שכולן תופקענה. חלק באופן מיידי, וחלק בתהליך שיימשך שנים. מי שיושב עליהן יהפוך באופן מיידי לשב״ח – שוהה בלתי חוקי ומעל ראשו תונף חרב הגירוש.

איך עושים את זה? עורך הדין הבקיא מיכאל ספרד מסביר: מדובר בשתי טכניקות משפטיות עיקריות. תחילה על ידי חוק נכסי נפקדים. החוק הזה נחקק ב–1950 כדי להלאים את הרכוש של הפליטים הפלסטינים. ברגע שיוחל חוק הנפקדים בשטח המסופח, הוא יביא להפקעת כל האדמות בו שבבעלות הפליטים הפלסטינים החיים בירדן, בסוריה ובלבנון. גם תושבי הגדה שיש להם רכוש בתוך השטח המסופח עלולים לאבד את רכושם, שכן מבחינה טכנית גם הם ייהפכו ל"נפקדים" ברגע שתחיל ישראל את חוקיה בשטח המסופח. כך קרה גם לרבים מתושבי הגדה שבבעלותם נכסים במזרח ירושלים, לאחר שהוחל עליה החוק הישראלי.

גם במקרים שלא יחול חוק נכסי נפקדים, הממשלה תוכל לעשות את מה שלא יכלה לעשות ב–53 שנות כיבוש: להפקיע הפקעה "רגילה", לצורכי ציבור, כש"הציבור" הוא המתנחלים. העיקרון המשפטי שעל פיו אין מפקיעים אדמה פרטית פלסטינית לשם הרחבת התנחלויות — שכבר כורסם בשנים האחרונות — יתאדה כליל ברגע שיסופח השטח. הסיפוח יפרוץ את הסכר לצונאמי של הפקעות לצורך הרחבת התנחלויות.

מלבד הנישול, הסיפוח עלול להביא תושבים פלסטינים רבים וגם קהילות שלמות רבות לעקירה כפויה. הממשל הצבאי בגדה אחראי למירשם האוכלוסין הפלסטיני. באמצעות המירשם הוא מונע מפלסטינים לשנות את כתובת המגורים שלהם בהתאם לאינטרסים ההתנחלותיים. באזורים שישראל מעוניינת לרוקן מפלסטינים — כמו דרום הר חברון, בקעת הירדן ועוטף ירושלים — מתגוררות קהילות קטנות רבות שישראל איננה מכירה בהן. לכן קהילות כמו חאן אל־אחמר וסוסיא מצויות בסכנת גירוש כבר כיום. אבל אם יסופחו האזורים האלה, עשרות קהילות שישראל אינה מכירה בהן ותושבים הרשומים כמתגוררים מחוץ לשטח המסופח ייהפכו בן רגע לשב”חים או ״מסתננים״ בביתם, שפתאום יימצא בישראל המורחבת.

מוטלת עלינו החובה המוסרית והפוליטית לעצור את זה. כן, אני יודע שקשה עכשיו. יש משבר כלכלי ענק, הקורונה מרימה ראש, הציבור מואס בפוליטיקה – ״זה לא זמן טוב״, כמו שאמר לי זה סוציולוג ידוע. זה נכון (אגב, מתי כן יש ״זמן טוב״?). אבל אין לנו ברירה. אם לא נפעל, זה יקרה. ומי ששם יהבו על העולם וחושב ״שהעולם״ יעצור את הסיפוח – טועה ומטעה. לעולם יש צרות משלו, והמעצמה העולמית הגדולה, ארה״ב, היא דווקא זו שלוחצת על ישראל לבצע סיפוח עכשיו, עוד לפני הבחירות שם. הגינויים האירופיים חשובים, אבל זה לא מה שיעצור את האסון.

המפתח הוא כאן אצלנו. כיום רוב הישראלים לא מודעים לעניין, ולא באמת קולטים את משמעותו האמיתית. זה נראה רחוק, מעורפל, ערטילאי. גם שותפיו החדשים של הנאשם, שדווקא יודעים היטב במה מדובר, עושים קולות של שטיח כדי חלילה לא להרגיז את בלפור. אנחנו צריכים לגרום להם ולחלקים גדולים בציבור הישראלי קודם כל להבין מה עלול לקרות כאן.

מרצ היא כמעט היחידה שנאבקת בסיפוח, ועכשיו אנחנו מגבירים את הפעילות. כבר השבוע נצא לשטח, ובמוצאי שבת הבאה נקיים הפגנה גדולה בשיתוף גורמים רבים. צפויים עוד הרבה אירועים ופעולות, והיכולת שלנו להעלות את העניין אל ראש סדר היום, תלויה בהתגייסות של כולם. אין לנו זמן לבזבז. אני מצפה לראות כמה שיותר מכם בפעילויות שלנו, וזה בהחלט כולל גם העלאת הילוך ברשתות החברתיות. כל אחד יכול לכתוב, להפיץ, לשתף ולהגיע למעגלים רחבים.

לא לסיפוח – כן לשלום!