הצביעות הענקית בעניין תחבורה ציבורית בשבת

כמה צביעות יש בכל זעקות השבת של העסקנים והפוליטיקאים עם הכפייה הדתית שלהם. הרבה? אתם אפילו לא מתארים כמה. יום אחד דיברתי, ככה באופן אישי, עם ח״כ חרדי שכולכם מכירים מצויין. איש פיקח מאוד. ניסיתי להבין, באמת בראש פתוח, למה הם חוסמים כל נסיון לתחבורה ציבורית בסופי שבוע. אפילו קווים חיוניים בודדים, אפילו בתדירות נמוכה, אפילו בלי להיכנס לשכונות דתיות. אבל שיהיה איזה מינימום של אפשרות תנועה למי שאין לו רכב וגם אין לו מאות שקלים למוניות בין-עירוניות. הרי המוני אנשים נמצאים במצב הזה.

אני כבר לא מדבר, אמרתי לו, על טיולים ובילויים, למרות שזה לגיטימי לגמרי בעיני, ואפילו חיוני, שבנאדם ביום החופשי שלו ירצה לנסוע עם המשפחה לטיול קטן או לבקר את אמא שלו שגרה רחוק, גם אם אין לו רכב. מה לעזאזל רע בזה? במי זה פוגע? אני לא מצליח להבין. אבל לצורך השיחה איתו, דיברתי רק על שירות חיוני, מינימלי. משהו כמו קווי לילה.

הצגתי לו את התכנית שלי לתחבורה הגיונית בסופי שבוע. באמת שום דבר דרמטי. תראה את זה, אמרתי לו. כמה קווים בסיסיים, כמעט לא תראו אוטובוסים ברחובות. איזה נזק זה גורם לכם? מה הסיפור? יש כל כך הרבה צעירים וחיילים וזקנים וסתם אנשים בלי רשיון או שלא יכולים לנהוג. למה אתם מגבילים אותם בצורה כזו? מה זה בכלל מפריע לכם? הרי אני לא עומד ליד אוטובוס או רכבת ודוחף אתכם פנימה בכוח כדי שתסעו ותחללו שבת. אז למה אתם גוזרים עלי ריתוק או הוצאה כספית עצומה? מה חטאתי? הנה בחיפה יש אוטובוס בשבת, ויש גם הרבה חרדים, ולא שמתי לב שהחרדים בחיפה פחות חרדים ופחות אדוקים מהחרדים בבית שמש, למשל. אז יש אוטובוס, והם לא נוסעים בו. וזהו. צדיק באמונתו יחיה.

לא, אמר לי בנחרצות. לא נסכים לשום שינוי. אז ניסיתי כיוון אחר. ומה אם אני אראה לך, אמרתי לו, שתחבורה ציבורית היא פיקוח נפש כי היא מורידה עומס בכבישים והיא הדרך הכי טובה להפחית תאונות ולהוריד את מספר ההרוגים? גם אז לא נסכים, אמר, והוסיף שאם תהיה תחבורה בשבת, אנשים ייסעו לכל מיני מקומות, ואז דברים יהיו פתוחים, ויצטרכו תחנות דלק וכל מיני שירותים, ויהיה חילול שבת המוני. האמת, די נדהמתי. תשמע, אמרתי לו, אתה לא יוצא מהשכונה שלך בשבת, ואולי אתה לא יודע – אז בוא אני אחדש לך: הכל פתוח. אתרים וקניונים ומקומות בילוי, וכולם נוסעים לשם במכוניות ולכן והכבישים עמוסים, יש פקקים בשבתות בכל מיני פרקים וחופים, והחניונים מפוצצים. אז אם אופי השבת זה מה שחשוב לך, בוא נלך על הסעות מסודרות, בוא ניתן שירות נורמלי לאנשים – הכל יהיה יותר רגוע, הגיוני. שלא לדבר על זה שלכל אחד מגיע גם ליהנות קצת ביום החופשי שלו.

אבל הוא בשלו. לא נסכים לשום שינוי. ואז הוא שואל אותי ככה במין חיוך כזה, איך זה שאני כסוציאליסט ואיש של זכויות עובדים, מוכן שאנשים יעבדו בשבת. באתי בראש פתוח ולכן לא התעצבנתי (רק קצת). הסברתי לו – מה שהוא הרי יודע היטב – שלפי החוק בישראל אסור להכריח אף אדם לעבוד בניגוד לאמונתו. זו עבירה. ומי שכן עובד בשבת, חייבים לתת לו יום חופש אחר בשבוע, וגם תוספת שכר על העבודה בשבת. ויש המון אנשים, שאני מכיר אישית, שדווקא רוצים לעבוד בשבת. מכל מיני סיבות. יש כאלה שרוצים חופש ביום אחר, יש כאלה שדווקא נוח להם בשבת, ויש גם הרבה מאוד לא יהודים שאין להם שום בעיה לעבוד בשבת. וגם הם אזרחים במדינה הזאת. וחוץ מכל זה, ניסיתי להסביר לו שתחבורה ציבורית טובה היא אחד המכשירים החברתיים והכלכליים הכי חשובים. לצמצום פערים, לחיזוק הפריפריה, לסביבה בריאה, להורדת תאונות, ולכל מה שטוב וחשוב לאנשים עובדים, ובעצם לכולם. אז שלא יבוא אלי עם זכויות עובדים. כי תחבורה ציבורית היא הדבר הכי טוב לעובדים, בטח לעובדים בשכר נמוך, כי זה חיסכון כספי עצום. ואם העובדים זה מה שחשוב לך, תחבורה ציבורית טובה צריכה להיות בעדיפות הראשונה שלך.

סיפרתי לו שחלק גדול מהתלונות שאני מקבל על בעיות בתחבורה הציבורית הם מהציבור שלו, מהחרדים, שמשתמשים המון בתחבורה ציבורית, ועד כמה זה חשוב להם, ובצדק. תבין, אמרתי לו, לא יכולה להיות פה תחבורה נורמלית אם היא מושבתת כל סוף שבוע. אין כזה דבר בשום מקום בעולם. אם אנחנו רוצים לצמצם את טירוף המכוניות והתאונות והזיהום והפקקים וכל מה שהדבר הזה עולה לנו, אז אנחנו צריכים תחבורה ציבורית מעולה, כמו בחו״ל. איך נעודד מישהו לעבור לתחבורה ציבורית, לוותר על האוטו, אם לא ניתן לו אפשרות תנועה ביום החופשי שלו? שום אדם שפוי לא יוותר על האוטו, ורק מסכנים חסרי רכב נגזר עליהם לנוע באוטובוסים המשתרכים שלנו, ולהיות מקורקעים בכל סופ״ש וחג.

לזכותו ייאמר שבכל השיחה אתי, הוא לא הזכיר אפילו פעם אחת את הסטטוס קוו. כאמור, הוא אדם פיקח וגם הוא יודע שמדובר בקליפה ריקה. אין כזה דבר סטטוס קוו בענייני דת ומדינה, מעולם לא היה. למכתב כלשהו של בן גוריון מלפני קום המדינה, אין שום משקל חוקתי. הרי אותו בן גוריון גם אמר אז שבעוד 30 שנה יהיה אפשר למצוא חרדים רק במוזיאונים. אז אמר. אז טעה. המצב כל הזמן משתנה, והסטטוס קוו הוא לא יותר מסיסמא שזורקים לאנשים שלא מבינים. אבל כאמור, על זה לא דיברנו, כי שנינו יודעים שזה לא רציני.

בסוף, הוא אמר ככה: מה אתה רוצה ממני? אנחנו לעולם לא נסכים. גם אם תוכיח לי שזה מוריד חילולי שבת ותאונות ושזה דבר נפלא ונהדר – אנחנו לא נסכים. טוב, זה הפוליטיקה שלכם, אמרתי לו. נכון, הוא אמר, ואל תבוא אלי. יש שר תחבורה, ויש מפלגת שלטון, ויש קואליציה שלמה, ובפעם האחרונה שבדקתי רובם לא דתיים, ובטח לא חרדים.

אז הלכתי אליהם. לליברמן, לליכוד. חלקם הביעו תמיכה, חלקם התחמקו. לא היה בעצם כמעט אף אחד שאמר שהוא מתנגד באופן מוחלט לתחבורה ציבורית בסופי שבוע. אז הגשתי הצעת חוק, ועוד אחת – ורוב מוחלט של שרים (חילונים) בוועדת השרים לחקיקה הפילו את ההצעות שלי בלי למצמץ בכלל. ואגב, בממשלה ההיא היו גם יש עתיד וציפי לבני. אז הגשנו בג״צ, ובג״צ שלח אותנו בחזרה לכנסת, וחוזר חלילה.

השיא היה כשנציג הקואליציה, מהליכוד, בא להסביר לי למה הממשלה מתנגדת להצעות שלי. אני לא מבין מה הבעיה שלכם, אמר לי, אתם יכולים לנסוע באוטו. כמוני.