זה כלל ידוע בפוליטיקה: ככל שהתואר מנופח יותר, כך התפקיד עצמו סתמי ומיותר. למשל, המיניסטריון עם השם המפוצץ ״המשרד לעניינים אסטרטגיים״ של גלעד ארדן. הוא הומצא על-ידי אהוד אולמרט, וניתן מאז כפיצוי לכל מיני שרים פגועי אגו. הוא פורק והורכב מחדש כמה פעמים, ובכל פעם שונתה הגדרתו על-פי צרכי תפירת התיק לשר הפגוע. כעת נמצאת הפיקציה הקואליציונית הזו בידיו של ארדן, שרוצה להפוך אותה למיני-מוסד או לפחות לשב״כ קטן. הוא מקדם הצעת חוק שערורייתית שתחריג את פעולותיו מתחולת חוק חופש המידע ותעניק לו איפול למהלכים מביכים כגון מעקב אחר אזרחים ישראלים והחדרת סוכנים לקמפוסים לצורך המאבק ״בתנועת החרם״.
גם זו פיקציה, אחת הבדותות הנפוצות שמטפחת הממשלה: שיש תנועת ענק במערב שמאיימת על ישראל ופועלת להחרים אותה מתוך התנגדות לעצם קיומה. כבר שנים זו אחת ממושכלות היסוד במדיניות החוץ ובפוליטיקה הישראלית. לשקר הזה שותפים רבים שמכירים את המציאות, אך מתפרנסים ממנו היטב או שהם חוששים לצאת נגד הזרם החזק שמגיע מלמעלה.
אז מה, אין התנגדות לישראל ופעולותיה? בוודאי שיש. אבל לחלוטין לא באופן שמתארת הממשלה. כן, קראתי את הדו״חות הרשמיים, שמעתי את התדריכים, וגם ביקרתי בעצמי בהרבה קולג׳ים ואוניברסיטאות באמריקה ובאירופה. פגשתי פעילים מכל מיני סוגים – חלקם יהודים וחלקם לא, חלקם התנגדו או תמכו מכיוון ימני, וחלקם עשו את זה מכיוון שמאלי. פה ושם, לגמרי בשוליים, היו כמה פעילים של BDS וגם ״אנטי ישראלים״ ששללו את זכות הקיום של ישראל. הם היו מיעוט מבוטל. בכיר ישראלי המכהן בארה״ב, אפילו לא ניסה להתחמק. זה נכון, אמר לי, אנחנו מאוד מגזימים עם העניין הזה של החרם – זו תופעה שולית, בטלה בשישים.
תנועת החרם, כדוגמת BDS, שקוראת להחרים את ישראל, מוסדותיה וסחורותיה, כולל התרבותיים והאקדמיים, היא תנועה זעירה (ואפילו היא, להגדרתה, לא שוללת את זכות הקיום של ישראל – אם כי ניתן להתווכח על כך). גדודים של פוליטיקאים, דיפלומטים, עסקנים ועיתונאים ישראלים, מתפרנסים היטב מהמאבק ״בדה-לגיטימציה״ של ישראל. גם זה מוגזם ומנופח עד אימה. אין כמעט דה-לגיטימציה של ישראל. מה שכן בולט וכן משמעותי, למורת רוחה של ההנהגה הישראלית הנוכחית, הוא ההתנגדות הרחבה בעולם לכיבוש ולהתנחלויות. המחאה הזו עולה בכל דיון ובכל מפגש על ישראל. היא חזקה גם בתוך הקהילות היהודיות, בוודאי בקרב הצעירים והסטודנטים. רבים מהם אוהבים את ישראל ותומכים בכל נימי נפשם בזכותה להתקיים בביטחון ובשיגשוג. אך הם סולדים ומתביישים, חרדים ומזועזעים, מרמיסת זכויות האדם ומשחיקת הדמוקרטיה כתוצאה מהשליטה הנמשכת במיליוני פלסטינים נטולי זכויות בסיסיות.
למימסד הישראלי קשה להתמודד איתם. הם לא ״שונאי ישראל״, הם לא ״עוינים״ ובוודאי לא אנטישמים. הם כמונו, כמו רוב הישראלים, שאוהבים את ארצנו ורוצים בפתרון מדיני עם שכנינו. מכיוון שהממשלה הזו איננה רוצה בפתרון מדיני אלא בהתנחלויות ובשליטה בשטחים, היא מטפחת את התדמית האימתנית של תנועת החרם ובעצם מחזקת אותה, מתוך מטרה פוליטית מובהקת. יש כאן זהות אינטרסים צינית: שתיהן טוענות שישראל והכיבוש הם בלתי-נפרדים. פעילי החרם מסבירים שלא מספיק להחרים את ההתנחלויות בלבד, כי הבעיה היא עם ישראל כולה, עם הציונות; ממשלת ישראל, למרבה הזוועה, אומרת בעצם את אותו הדבר: השטחים, ההתנחלויות, הכיבוש – הם ישראל, ולכן מי שמחרים אותם ופועל נגדם כאילו פועל נגד ישראל והישראלים כולם. ברוח הזו נחקק חוק החרם מ-2011.
עגום ומצער שגורמים נוספים, כמו יאיר לפיד, שותפים למהלך העקום הזה. הם מחזקים בכך את הימין הקיצוני בלבד. משום שמהלכי החקיקה וקו ההסברה הקשוח הזה מיועדים בעיקר לצריכה פוליטית ישראלית. צריך להבין: הם לא מכוונים להגן על מעמדה של ישראל בעולם, אלא קודם כל להשפיע עלינו, הישראלים, להתנגד לפתרון מדיני. הבסיס שלהם הוא שההתנחלויות והכיבוש לא משנים בכלל, ישראל שנואה ומוחרמת מעצם טיבה וקיומה, ולכן פתרון מדיני לא יעזור – האיבה לישראל היא נתון קבוע. וכך, ״המאבק בדה-לגיטימציה״ הוא אמצעי להדוף לחצים על ישראל בעניין השטחים: כל תלונה או ביקורת מוצגת מייד ״כאנטי ישראלית״ ולכן בלתי לגיטימית.
האמת היא שמעמדה של ישראל מושפע באופן דרמטי מהמצב המדיני. אפילו פעילות החרם עצמה קשורה באופן הדוק להתפתחויות בסכסוך, ואיננה ״נתון קבוע״. במשרד החוץ, למשל, שאין לחשוד בו באהדה לחרם, מצאו שבמהלך מבצע ״צוק איתן״, ״השיח הבי-די-אסי״ כפי שמכנים אותו, זינק פי עשרה: מאלפים בודדים של מגיבים ופעילים ברשתות החברתיות, לרבבות. כך שיש קשר עמוק ויסודי בין הפעילות של ישראל ומה שמתרחש בשטח לבין העוינות וההתנגדות בעולם. אבל הממשלה וגדודי המסבירנים בשלהם: העולם כולו נגדנו, הביקורת על הכיבוש היא אנטישמית, אין טעם במהלך מדיני כי השנאה לישראל מושרשת וקבועה. בכך ישראל משחקת לידי תנועת החרם.
יש לומר בבירור לקהילות היהודיות ולכל ידידיה של ישראל בעולם, ובמיוחד לישראלים עצמם: אל תשעו לקו ההסברה המופרך הזה. ההתנגדות לכיבוש ולהתנחלויות איננה ״אנטי ישראלית״ ואיננה מחלישה את ישראל, אלא מחזקת אותה. זו התנגדות לגיטימית לחלוטין. יותר מזה – היא המעשה הפטריוטי הנכון, כי סיום הכיבוש ופתרון שתי המדינות הוא הדרך להבטחת החזון הציוני ולקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, והוא הערובה לבטחונה ושגשוגה. במקום לשפוך כספי עתק במאבק בגורמי שוליים, ולכפות חוקים אנטי-דמוקרטיים, עדיף לקדם את פתרון שתי המדינות: הדרך הטובה והבדוקה לשפר את מעמד ישראל בעולם, ואת מעמדנו כאן, בארץ הזו.
פורסם ב״הארץ״.