הפילהרמונית בג׳ינס – ״הדבר הראשון שעשיתי בכנסת היה להקים את שדולת התרבות״

ערב מיוחד עם התזמורת הפילהרמונית ויצחק פרלמן בהיכל התרבות בת״א, מנחה: ניצן הורוביץ.

ברוכים הבאים לפילהרמונית בג'ינס…
מאוד נרגש לעמוד כאן
הכי קרוב לבמה היה כשהתפלחתי מהשורות האחריות לכסאות פה קדימה, ואז גיליתי שאני יושב על הכסא של אריק שרון…
לקראת הערב הזה ניסיתי לחשוב כמה פעמים הייתי כאן, בקונצרטים של הפילהרמונית, ב-20 השנים האחרונות, מאז שנולדתי… (היום אני כבר בן 20 וקצת…)
וכמה פעמים שמעתי כאן את פרלמן מנגן – היום נראה אותו מנצח – ואת כל הגדולים כולם. כי באמת כולם כולם כולם היו כאן, על הבמה הזאת. מנגנים ושרים ומניפים את השרביט. ותמיד הרגשתי בר מזל שאני גר כאן, בארץ הקטנה שלנו, ויכול כחייל, כסטודנט, סתם מישהו שאוהב מוסיקה, לזכות לראות ולשמוע את הגדולים והטובים ביותר.
תחשבו על זה – אתם מכירים עוד הרבה מקומות בעולם, מחוץ לניו-יורק, לונדון וברלין – עם כזה עושר תרבותי ומוסיקלי כמו שיש לנו בעיר הזאת? אין הרבה מקומות כאלה, תאמינו לי. ובטח שאין עוד אפילו מקום, שבו אחרי הקונצרט הקלאסי המשובח ביותר, מקדם את פניך ביציאה הבייגלה החם, והחצוצרה של כרמן או נבוקו, או הבאנו שלום עליכם.

הרבה פעמים, בתקופה שחייתי בפאריס, בוושינגטון, הייתי יוצא אחרי הופעות אל הלילה הקפוא, והייתי אומר לעצמי – אח, כמה הייתי מוכן לתת עכשיו בשביל בייגלה חם. אפילו את החצוצרה המנסרת, הייתי מוכן לסבול אם רק היה פה בייגלה…

אבל הכי אהבתי, עוד כילד, כשהיו על הבמה הזאת כלים אקזוטיים . לפעמים בקונצרטים מיוחדים ובכל מיני אירועי מוסיקה היו מביאים מערכות כלי הקשה מיוחדת, כלים עתיקים, וכל מיני כלים אזוטריים – שתמיד עניינו אותי במיוחד, ורק להם הייתי מחכה. אני זוכר פעם אחת יצירה של הינדמית – משהו מודרני – שבו העמידו כאן צופר, סירנה, וכל הקונצרט רק ישבתי וחיכיתי לרגע שבו הנגן עם הפראק והפפיון יתחיל לסובב את ידית הצופר… ופעם היה אפילו שופר, והיה צ'מבלו, והיו כלי הקשה נדירים, והיה נבל מזהב, ופעם ניגנו על משור –

אבל הכי התרגשתי כשהיה על הבמה הזאת כלי מסויים, כלי די בנאלי בסה"כ, אולי הכי בנאלי והכי לא "קלאסי": אקורדיון. היו הרבה מאוד אקורדיונים על הבמה הזאת – בעיקר בהופעות, יהודה פוליקר והאקורדיון שלו היו מרימים פה את הגג, והגיעו אינספור מהבלקן, וטנגו מארגנטינה, ונגני שאנסונים ומוזט מפאריס, וערבים של הגבעתרון ולהקות צבאיות, והרי אפילו מקהלת הצבא האדום היתה פה. כן כן! עם תזמורת אקורדיונים שלמה. אבל הכי מרגש היה אקורדיון בקונצרטים קלאסיים, כי זה די נדיר.

ולמה כל כך התרגשתי? אגלה לכם סוד, אנחנו כאן בין חברים הרי, בפורום מצומצם אז אני בטוח שזה לא ייצא מפה – כן?
אני אקורדיוניסט, כן כן, וכבר שהייתי בתיכון הייתי עושה חלטורות כאלה של ערבי שירה בציבור, עם השקופיות והכל – נשבע לכם…. רק אל תספרו לאף אחד… וכשהייתי רואה את האקורדיון העממי שלי, כאן על הבמה המכובדת הזו, עם הכינורות והצ'לו, וכולם בפראקים שחורים, והפלא ופלא – האקורידאון של קלינקה וקטיושקה ושירי ארץ ישראל, יכול לנגן באך, זה היה תענוג צרוף.

אתם יודעים, כבר כמה שנים יש ויכוח גדול על המקום הזה, האולם הזה, אומרים שיש פה בעיות של אקוסטיקה, רוצים לשנות, אולי לעבור למקום אחר. אני אומר לכם – תשמרו על היכל התרבות! זה אולם נפלא, זה נכס לאומי!
נכון יש בעולם אולמות הרבה יותר טובים, אבל המקום הזה הוא נפלא, הוא כמו איבר בגוף של העיר הזאת, ותעשו לי טובה – תשמרו עליו. אל תהפכו אותו למבצר הבסטיליה, כמו המפלצת הזו שצמחה פה מולנו מתיאטרון הבימה, ובעיקר – תזמורת יקרה – אל תלכו לשום מקום אחר. אתם והאולם הזה זה כמו חתן וכלה, אולי כמו חתן וחתן – מי יודע… אבל באמת אם יש נכס תרבותי שאנחנו צריכים לשמר – זה היכל התרבות שלנו, משכנה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית – והזיווג הזה הוא הדבר הנכון ביותר שיש כאן בסביבה הקשה שלנו. ממש "גאווה ישראלית"…

לא קל בישראל, בטח לא בכנסת – לעסוק בתרבות. תמיד אתה מקבל את ההרגשה שזה משהו זניח כזה, לא חשוב. הרי מה תרבות, כשכל יום יש איזשהו איום אחר: איראני, סורי, חמאס, פיגועים, בעיות כלכליות, משברים… אבל דווקא בגלל זה התרבות כל כך חשובה.
הדבר הראשון שעשיתי בכנסת היה להקים את שדולת התרבות. ומאז, יחד עם החוץ והביטחון, והכלכלה, והחינוך – אני נלחם על הספרים, שסופרים לא יגיעו לפת לחם, על תקציבים לתזמורות נוער, על מופעי סל תרבות, לסייע ללהקות מחול, לאפשר לאמנים ישראלים להופיע בחו"ל, להציל את הארכיונים שמשמרים את הזכרון האודיו-ויזואלי שלנו, לעודד יצירה מקורית בטלוויזיה- ולא, יצירה מקורית זה לא האח הגדול או "הרווק" …

כי גבירותי ורבותי, מה יהיה לנו פה בארץ הקשה שלנו, בלי תרבות? אייך ייראו החיים שלנו פה, בין המיסים למילואים לקופת חולים ולדוחות החניה – בלי תרבות, בלי אמנות, בלי יצירה?

כידוע לכם, אני לא אדם דתי – אבל בניגוד למה שהרבה דתיים אולי חושבים, גם לנו החילוניים – האנשים החופשיים – יש רגשות, ויש ערכים, ויש תקווה שמפעמת, ובשבילי, המקום שהכי מרגיש לי כמו בית תפילה, מבחינת הרוח והערכים שלי – זה המקום הזה: מקום של יצירה טהורה, של התעלות, של שאר רוח, של יופי, של שמחה – מקום שמוציא מכולנו את הדברים הטובים והיפים, ולוקח אותנו כחברה אל מקום טוב יותר, מקום של ערך מוסף שבו אנחנו נותנים ביטוי ומכבדים כישרון, ויכולת, ודמיון! – וזה בדיוק המשמעות של השם של המקום הנהדר הזה: היכל התרבות.

אז בואו נתפנה לתרבות משובחת: בטהובן ופרלמן, או שאולי צריך להגיד פרלמן ובטהובן..
הערב הזה כולו פרלמן ובטהובן – הקונצ'רטו המשולש , שיחה כאן על הבמה עם יצחק פרלמן ושלושת הסולנים – אחת מהם היא בתו, והסימפוניה השישית, הפסטורלית, של בטהובן.

הקונצ'רטו
היצירה הזו היא למעשה טריו לפסנתר שמלווה בתזמורת מלאה.
הוא מחולק לשלוש תנועות:
אלגרו – מארש שמציג אחד אחר השני את שלושת כלי הסולו – הפסנתר, הכינור, והצ'לו.
התנועה השניה היא הקדמה אטית, אלגנטית, לתנועה השלישית –
הרונדו – שהוא בסגנון ריקוד הפולונז – לא ספגטי בולונז, אלא פולונז – מלשון פולני…

יש דבר מעניין ביחס לקונצ'רטו הזה – הוא נכתב על-ידי בטהובן כאשר כבר היה חירש לחלוטין. ודווקא בחירשותו בטהובן כתב את יצירותיו הנפלאות ביותר- מוזיקה שמעולם לא שמע באוזניו. אומרים שהחירשות רק הגבירה את כוח ההאזנה הפנימי שלו, וייתכן כי דווקא חירשותו והמאבקים הפנימיים בהם היה נתון סיפקו לו השראה ליצירותיו הגדולות ביותר – והקונצ'רטו הזה הוא ללא ספק אחד מהן.

יש לי הכבוד להזמין לבמה את שלושת הסולנים:
הפסנתרנית נאווה פרלמן
הכנר גיורא שמידט
והצ'לן זואיל ביילי

והמנצח שלנו, תרתי משמע – המאסטרו יצחק פרלמן….

הסימפוניה הפסטורלית

זו אחת היצירות הקלאסיות המפורסמות והאהובות ביותר – זו גם יצירה שחביבה במיוחד על אנשי טבע וסביבה, וכירוק אני שמח במיוחד.
בטהובן היה חובב טבע ובילה את מיטב זמנו בשיטוט במקומות לא מיושבים.
לעתים קרובות הוא עזב את וינה שם גר כדי לעבוד במקומות כפריים יותר.
והסימפוניה הזו כולה היא תיאור של הטבע באמצעות מוזיקה;
סימפוניה השישית מכילה את מיטב יכולתו של בטהובן,
הסימפוניה ייחודית במיוחד לתקופה הקלאסית בהיותה בעלת חמישה פרקים, במקום הארבעה המקובלים. הפרקים מסודרים בסדר הטיול:
התעוררות שמחה ועליצות בהגיענו לחיק הטבע
פלג הנחל שזורם שם
המפגש השמח של האיכרים, בני הכפר
הסערה, סופת הרעמים
ושיר הרועים – השמחה וההודיה לאחר הסערה

וכמו שאמר בטהובן עצמו – הכותרות האלה ממש לא חשובות – צריך לתת דרור לדמיון.
הסימפוניה השישית של בטהובן, בניצוחו של יצחק פרלמן – פששש, איך אני נהנה להגיד את זה…

סיום
אני רוצה להודות למנצח יצחק פרלמן

יש דבר משותף לבטהובן ופרלמן – לודוויג ולאיציק… – בטהובן כרת ברית עם מטיביו הדוכס והקיסרים של אוסטריה, לשמור אמונים לווינה
ופרלמן בעצם כרת ברית אתנו, ותמיד נשאר חבר אמיתי, לאורך כל הקריירה העשירה שלו, עם תל אביב, ועם מדינת ישראל.

תודה ענקית לסולנים נאווה פרלמן, גיורא שמידט, וזואיל ביילי

ותודה לתזמורת הפילהרמונית הישראלית – על הנגינה הנפלאה,
ובעיקר על כך שהזמינה אותי לערב הזה

ובעיקר אני רוצה לכם, קהל נחמד – שנזכה רק לשמחות ולמוסיקה טובה…

והחגיגה נמשכת בפואייה – עם מוסיקה אירית ובירה חופשית
שיהיה לכולנו סוף שבוע נפלא, וחג אביב שמח