פורסם ב״הארץ״.
מאת ניצן הורוביץ, פאריס
בניגוד גמור לרוח הקרב המאפיינת את ההנהגה הצפון-אמריקאית של הקונגרס היהודי העולמי ואת ראשי הסוכנות בישראל במאבק על השבת הרכוש היהודי, ניכרים בקהילות היהודיות באירופה עצמה הסתייגות וחשש. הדברים בולטים במיוחד בצרפת, בה נמצאת הקהילה היהודית הגדולה והתוססת ביותר ביבשת.
"ביקשתי מאברהם בורג לא ליזום שום פעולה בצרפת בעניין הרכוש, בלי תיאום מוקדם אתנו", אומר תיאו קליין, מהמנהיגים הוותיקים של הקהילה. קליין, מבכירי עורכי הדין בפאריס, שימש תקופה ארוכה כנשיא הקרי"ף (ארגון הגג של המוסדות היהודיים בצרפת), ובאחרונה נבחר כנשיא הסוכנות היהודית בצרפת, הרשומה כאן כעמותה מקומית. בהשוואה למצב בעבר בו החזיק הנשיא היהודי המקומי של הסוכנות בתואר מכובד ותו לא, מבקש קליין, כדרכו, להיות נשיא פעיל. "היהודים המקומיים רוצים גם הם זכות דיבור", הוא אומר. קליין, המחזיק מסיבות אידיאולוגיות גם באזרחות ישראלית, מבקש להפוך את הסוכנות, שאיננה נהנית כאן מתדמית חיובית במיוחד, למכשיר המרכזי להעמקת הקשר בין ישראל לבין הקהילות. "אי אפשר כבר להמשיך היום בהצגה של הציונות המגשימה. יש יהודים בצרפת שמעוניינים לעלות לישראל, וצריך לעזור להם בכך. אך צריך להגיד את הדברים בבירור: הקהילה, ככזו, השתקעה בצרפת, ובכוונתה להישאר כאן." משום כך, לדבריו, יש לבנות את הקשר עם ישראל על בסיס תרבותי, ולהכניס בו תוכן עשיר ועומק אינטלקטואלי שחסרונם ניכר מאוד כיום. אולם קשר כזה, הוא אומר, החיוני לשני הצדדים, חייב לעבור דרך ההכרה בזהות של כל צד.
"יש נטיה מסויימת בקונגרס היהודי העולמי ובקרב כמה מראשי הסוכנות, לחשוב שהקהילות המקומיות – עקב פחד מאנטישמיות ואי הבנה של המציאות – אינן מעיזות לנקוט בצעדים אשר בסוכנות ובקונגרס העולמי חושבים שצריך לבצע. כמה מהיוזמות שהם נקטו בשווייץ היו הכרחיות, אבל יוזמות אחרות היו מסוכנות ובלתי-נעימות.
– גם הגזל היה בלתי נעים.
"ראה, ההקמה של ועדת החקירה והדרישה מהבנקים שיסירו את הסודיות ויאפשרו לבעלי הזכות לממש את זכותם על הנכסים – זו יוזמה נורמלית בהחלט. לעומת זאת, אינני משוכנע שהדרישה להקים מייד קרן של כך וכך מיליוני דולרים היא יוזמה מוצלחת במיוחד. השואה באירופה היא זיכרון עדין וחשוב במידה בלתי רגילה. אם נהפוך אותו לדרישה לפיצויים עם ריבית, נפעל באופן פסול לחלוטין, וזה עלול לרבוץ בכבדות לא רק על הקהילה אלא על העם היהודי כולו. בתדמית העממית במשך אלפיים שנה היהודים היו מזוהים עם כסף. מסיבות טובות, אגב, משום שהם לא יכלו לעסוק בשום מקצוע אחר. אינני סבור שזה יהיה חיובי ויעיל לבסס מחדש את התדמית הזו, משום שזה לא נחוץ וזו לא הבעיה האמיתית. מה שחשוב הוא שנדע את האמת. נבחן לרגע את מה שקרה בצרפת. היו החרמות וגזל. זה ברור. אבל היתה גם השבה."
– קצת.
"לא נכון. קל להגיד 'קצת', אך אינני מסכים לכך. 'צרפת החופשית' הוציאה כבר ב- 1943צו שביטל את כל החרמות הרכוש. בכך הונח הבסיס העקרוני לביטול הוראות הגזל. ב- 1944פורסמו תקנות שאפשרו את השבת הדירות ובתי המלאכה. אלה שהגישו בקשות הצליחו, אני לא אגיד במאה אחוזים כי אין לי סטטיסטיקה מדוייקת, אבל למיטב ידיעתי, ואני חייתי את התקופה הזו, 95אחוזים קיבלו את מבוקשם. אומרים לך היום שאנשים לא קיבלו את דירותיהם בחזרה כי לא יכלו להציג את חוזה השכירות או קבלות על שכר הדירה – זה לא רציני.
– איך הם יכלו להציג מסמכים אם רוקנו את דירותיהם?
כמובן. רבים נמלטו והיו חסרי כל. אבל הם גרו בשכירות, ודיירים משלמים מסים, כך שהיו אמצעים להוכיח זאת. ואכן, מרבית אלה שחזרו הצליחו להשיב את דירותיהם. לעתים הדירות היו תפוסות על-ידי משפחות שאפילו לא ידעו שאלו היו דירות של יהודים. אך גם את הדירות הללו הצליחו להשיב והוציאו את הדיירים הנוכחיים. באפריל '45ניתנו צווים שאיפשרו להשיב את החנויות ואת המניות של חברות שעברו אריאניזציה. גם בתחום זה, אלה ששבו, הצליחו, ביותר מ- 90אחוז ללא ספק, לקבל את מבוקשם.
– ומה עם אלה שלא שבו?
זה נכון שאלה שלא שבו לא יכלו לתבוע. הנכסים שלהם הועברו 'לקרן הפקדונות והערבונות' ומשם לאוצר או לקרנות עירוניות, וזאת, חשוב להדגיש, בהתאם לחוק. צריך ללמוד ולהבין את מציאות הדברים לפני שיוצאים עם זה לציבור. במחנה דראנסי, למשל, בקרבת פאריס, נטלו מהיהודים תכשיטים, כסף וכו'. כל זה הועבר "לקרן הפקדונות". אינני יכול להגיד לך מי קיבל את חפציו בחזרה ומי לא, אך ככל שידיעתי מגעת, אלה שביקשו השבה, קיבלו זאת. אלה שלא ביקשו, שלא יכלו לבקש, לא קיבלו. כאן יש בעיה. צרפת היא מדינת חוק, ועל-פי החוק נכסים ללא יורשים עוברים למדינה.
– אבל זה אינו מקרה רגיל של 'נכס ללא יורשים'. הנכס נגזל ובעליו נרצחו על-ידי הגוזל, שנהנה מהנכס עד עצם היום הזה.
משום כך בדיוק ניתן לטעון שהחוק כבודו במקומו מונח, אך כאן יש נסיבות יוצאות דופן, ויש לבחון היטב את התביעה שאפשר להציג. אלה שיש להם קרבת משפחה יכולים לתבוע השבה. אולם, באין קירבת משפחה, מיהו בעל הזכות? האם למדינה יש זכות להחזיק בנכסים, כפי שקובע החוק? או שלמדינה יש חובה מוסרית, לא משפטית, למסור את הנכסים הללו למישהו אחר, ולמי? זו סוגיה מורכבת במידה בלתי רגילה, וביחס אליה אי-אפשר להגיד ולעשות ככל העולה על הדעת. לא מספיק להקים ארגון בינלאומי של השבה, בהנהגת הסוכנות היהודית והקונגרס היהודי העולמי, ולהכריז שהוא בעל הזכות. אינני משוכנע כלל שיהודים החיים במדינת חוק יכולים לומר למדינת החוק הזו 'אל תיישמו את חוקיכם, קחו את כל הכסף הזה, ותמסרו אותו להתארגנות בינלאומית'. לעומת זאת, יהיה הרבה מובן וברור שכל קהילה תוכל להגיד למדינה בה היא חיה 'הנה הבעיות שלנו, ראו מה קרה, ויש לכם חובה מוסרית'. בכך לא דנים מעל דפי העיתונים, אלא בקשר ישיר עם השלטונות.
– אינך סומך על הגורמים היהודיים המנהלים את המערכה בנושא הרכוש?
אני חושש מאוד מהדמגוגיה, הטבעית יש לומר, של ידידינו האמריקאים שעושים גלובליזציה של הבעיה. הם, למיטב ידיעתי, לא טרחו יותר מדי לתבוע מהמדינה אליה הם משתייכים, ארה"ב, פיצויים עבור, למשל, היהודים שאסרו עליהם לרדת בחופי ארה"ב. מסיבות שונות, האמריקאים, כולל הקהילה היהודית שם, לא היו אז כל כך אמיצים ונלהבים, כפי שהם כיום ביחס לשווייץ ועלולים להיות מחר כלפי צרפת או שוודיה. אדם קודם כל צריך לנקות אצלו בבית ורק אחר כך לעזור לאחרים לנקות אצלם, אך לא לעשות זאת במקומם."
דבריו של תיאו קליין בנקודה זו נוגעים בעצב חשוף בחיי הקהילה היהודית בצרפת, ומשקפים כמעט במדוייק את השקפת עולמה של ההנהגה המימסדית של הקהילה, אם כי יש גם קולות אחרים בעיקר בקרב הדור הצעיר ובקרב תומכי הימין. "היהודים כאן הם חלק מהחברה הצרפתית מזה דורות", אמר באחרונה גם אנרי אז'דנברג, הנשיא הנוכחי של הקרי"ף. "אין כאן מקום לאוטונומיה יהודית. או שמחליטים שמקומם של היהודים בישראל, ואז עולים לארץ, או שמחליטים שהיהודים יכולים לתפוס מקום בחברה הצרפתית, ואז הם חלק מהחברה הצרפתית."
– והם גם יכולים להקים לובי רב עוצמה, כמו בארה"ב למשל, שיקדם מאבקים כאלה?
"כאן יש מסורת אחרת שאין לה דבר וחצי דבר עם ארה"ב. וחוץ מזה, הקהילה בארה"ב התארגנה בלובי רק אחרי השואה, לאחר שנכשלה למנוע את ההשמדה. כך שאת עניין הרכוש, את המאבק בלה-פן, או כל מאבק אחר, אנו מנהלים כפי שנהוג בצרפת, לפי המסורת הרפובליקאית ועל-פי האופי המיוחד של הקהילה שלנו."
מוקד העניין, כך נראה, נעוץ באותה "מסורת רפובליקאית", יחודית לצרפת, המתמצה בסעיף הראשון של החוקה: "צרפת היא רפובליקה בלתי-מחולקת, חילונית, דמוקרטית, וחברתית. היא מבטיחה את השיוויון בפני החוק של כל האזרחים ללא הבדל מוצא, גזע, או דת. היא מכבדת את כל האמונות". סעיף זה הוא הבסיס למכלול עקרונות עליו מושתתת הרפובליקה הצרפתית: הפרדה קפדנית בין הדת למדינה, חינוך ממלכתי חילוני, ומסורת פוליטית מושרשת היטב המתייחסת לאזרח, כל אזרח, כאל "צרפתי" קודם כל, ורק אחר כך, ברשות הפרט ועל חשבונו, כאל קאתולי, יהודי, אפריקאי או ערבי. מסורת שכזו, מעצם טיבה, אינה רואה בעין יפה הקמת לובי "יהודי", ותובעת מכל הקבוצות הפועלות במדינה לחתור להשתלבות והזדהות מלאים עם המסגרת החוקתית, המשפטית, והפוליטית של הרפובליקה.
"הארגונים היהודיים באמריקה חייבים להבין שכאן זה לא ניו-יורק, ומה שהולך בניו-יורק, ומה שעושה הסנטור אלפונס ד'אמאטו משיקולים אלקטוראליים, לא בהכרח מתאים למציאות כאן", אומר תיאו קליין. "ישראל זינגר, למשל, התפאר באוזני לפני זמן מה על פעולה שהם יוזמים בארגנטינה, משום שהקהילה שם, לדבריו, לא מסוגלת לעשות את זה, והם לעומת זאת, ייכנסו לעסק, יזעזעו, וכו'. לא תודה. איננו זקוקים לכך. יש לנו אנשים כמו סרז' קלארספלד, למשל, שעושים עבודה מתמדת בעניין השואה."
– אבל נראה שהפעילות 'הרעשנית' שלהם היא שהביאה אפילו את ממשלת צרפת לחקור את פרשת הרכוש?
ממשלת צרפת החליטה לחקור זאת משתי סיבות: הם הבינו שיש בעיה, ולאחר 50שנה הם הגיעו למסקנה שהעניין לא הובהר די הצורך. כיום הם מגלים פתיחות שאופיינה בנאום של שיראק ב-( '95בו לראשונה הביע נשיא צרפתי חרטה בשם צרפת על פשעי וישי – נ.ה). הסיבה השניה היא שיש הרבה פוליטיקאים בצרפת שמפחדים שיתייחסו אליהם כאל אנטישמים. ואני, כיהודי, סולד מכך.
– האם אתה רומז שהארגונים היהודיים בארה"ב מנצלים את החשש הזה כדי להשיג את תביעותיהם?
אני מעדיף שהיחסים יהיו ברורים, שפוליטיקאי יגיד לי שהוא מסכים או שאיננו מסכים, לגופו של עניין. אני חושב שזה דבר נורא אם הוא מסכים לתביעה של ארגונים יהודיים רק מפני שהוא פוחד שיראו בו אנטישמי.
– אולי הם דוחפים חזק כי הם יודעים שיש עדיין אנשים בני 65ו- 75שהיו קורבנות של הגזל הזה ושאפשר עדיין לעזור להם?
"לא הניצולים הם אלה שתובעים. לא הם יצאו למערכה הזו. ניצולי המחנות קיבלו את מה שהציעו להם, ולא הפכו עולמות. אלה שתובעים היום הם הבנים או הנכדים של הקורבנות או הניצולים.
– ומה הפסול בכך? הרעיון הוא שבעזרת הכספים הללו ניתן יהיה לתמוך בבתי אבות, למשל, או בארגונים שמטפלים בניצולים וגם בבני המשפחות, ועכשיו הוא הזמן לעשות זאת, כי האנשים הללו כבר קשישים.
"הרוב הגדול של הניצולים, חוץ מהצרפתים, קיבלו פיצויים מגרמניה. יש משפחות בצרפת, שהיו בעלות אזרחות צרפתית בעת הגירוש, שלא קיבלו דבר. ויש כאלה שלא היו אז צרפתים, ושקיבלו תשלום מהגרמנים. לא היו מהפיכות, ולא היו תביעות. קיבלנו זאת. האם טעינו? אפשר לדון בכך. הקהילה היהודית לאחר המלחמה לא חשבה על תביעות ולא ביקשה כספים. אפילו אם היתה לנו זכות. מדוע לא ביקשנו? האם משום שמנהיגי הקהילה לא התעניינו בכלום? הזניחו? לא עשו מה שצריך? אינני סבור כך. לאחר החורבן, הקהילה שלנו התמקדה במטרה אחת: לבנות את עצמה מחדש, והיא הצליחה בכך."