ליברל – גיליון אפריל 2016
ניצן הורוביץ, וושינגטון
דונלד טראמפ טורף את כל הקלפים. לא רק בשולחן הפוקר הרועד של הפוליטיקה האמריקאית, אלא בקזינו הגדול של היחסים הבינלאומיים. טראמפ הוא מה שמכונה ״וויילד קארד״ – קלף פרוע: הוא לא מחוייב לשום אג׳נדה ולשום מחנה. זו אחת הסיבות לסלידה ממנו אפילו במפלגה שבה הוא מתמודד. בעיני רפובליקאים מושבעים, טראמפ הוא בכלל לא רפובליקאי. מה הוא כן? הוא טראמפ. העמדות הפוליטיות שלו מעורפלות במקרה טוב, מאולתרות בשליפה מהמותן במקרה הפחות טוב, ובלתי-קיימות בכלל בהרבה מקרים אחרים.
הגישה שלו לענייני ביטחון היא נעלם אחד גדול. עבור דיפלומטים ואנשי מודיעין ששוקדים על ניירות עמדה ותרחישים בכל בירה בעולם וגם בירושלים, טראמפ הוא חידה קשה וכאב ראש קשה עוד יותר. תרחישים מסמרי שיער נזרקים לזירה: הוא יפרק את האו״ם, הוא יבטל הסכמי סחר בינלאומיים, הוא יהרוס את נאט״ו…
באזורים מסויימים בעולם טראמפ כבר גורם לפאניקה. דרום קוריאה היא דוגמא חריפה לאפקט טראמפ בעולם. ההכרזות החוזרות ונשנות שלו על כך שהקוריאנים צריכים ״להתחיל לשלם לנו״ או ״לשאת בנטל״ של מערך הביטחון מול צפון קוריאה, תוך התייחסות מפורשת לנוכחות הצבאית של ארה״ב שם, משתקת את מקבלי ההחלטות בסיאול. בבירה העשירה, המרוחקת רק כמה עשרות קילומטרים מהגבול המתגרען, שואלים בקול רם: האם הנשיא טראמפ יוציא את הצבא האמריקאי מדרום קוריאה אחרי יותר מ-60 שנה? האם הוא מתכוון להגיש לה חשבון אימתני שיפגע בכלכלתה? ובכלל, תוהים שם, האם טראמפ נותן את דעתו להשלכות של צעדים כאלה על יפן, על סין, וכמובן על התיאבון המפותח של קים ג׳ונג און ועל הסדר העולמי בכלל?
כנראה שהוא לא נותן את דעתו, לפחות לא בינתיים. כמה שעות לפני שנשא נאום שהוגדר ״נשיאותי״ בוועידת אייפא״ק – ״נשיאותי״ רק משום שלא ירה צרורות וגידופים מהמותן כהרגלו, אלא הקריא נאום מסודר מהטלפרומטר – הכריז הטייקון זהוב השיער, כי גם ישראל ״צריכה לשלם״ על הסיוע האמריקאי שהיא מקבלת, כמו שצריכות לעשות דרום-קוריאה (עוד רעש אדמה נרשם בסיאול) וגם גרמניה (!).
למה לכל הרוחות הוא התכוון הפעם? תהו בברלין וברחובות קפלן בירושלים ובתל-אביב. האם יקצץ בסיוע הביטחוני ויתבע מישראל לשלם תמורתו באופן מלא, או שהוא מתכוון למשהו יותר גדול – אולי לאותו ״דיל״ מסתורי שהבטיח לסגור ״תוך שבועים״ בין ישראל לפלסטינים? ואיך בדיוק הוא רואה את הברית האמריקאית העמוקה עם אירופה – האם יסגור את הבסיסים האמריקאים בגרמניה, למשל? ובכלל, תוהים כולם, איך כל זה מסתדר עם המכות הקשות שהוא מצהיר שינחית על דאעש ועל הטרור העולמי – איך יעשה את זה ללא בסיסים ברחבי תבל?
אצל טראמפ הכל אינסטרומנטלי, הכל משועבד למירוץ התקשורתי. לכן טראמפ, לפעמים ממש באותו נאום או באותו ראיון, יכול להציג עמדות בדלניות ומסתגרות שמנגנות על מסורת אמריקאית ותיקה של התנכרות לענייני העולם, וכמה דקות לאחר מכן לאיים בצעדים ברוטאליים שמנגנים על עוד מסורת אמריקאית ותיקה של התערבות בינלאומית תחת כובע ״השריף של העולם״. מתי ישלוף ואיזה כובע יחבוש – איש אינו יודע, איש אינו מבין.
נשיאים אמריקאים רבים היו חסרי נסיון בינלאומי. קרטר, רייגן או קלינטון, למשל. אבל כל אחד מהם היה נטוע במסורת פוליטית מסויימת שמבוססת על השקפת עולם, ונכנס אל הלשכה הסגלגלה, כשסביבו אנשים מנוסים מאוד. לטראמפ אין מסורת פוליטית ידועה, והשקפת העולם שלו היא עניין חלקלק ואלסטי במיוחד. אלא שזה משחק באש, תרתי משמע. בחבטה האחרונה שהנחית על דרום-קוריאה ויפן, הוא לא רק איים (שוב) להפסיק את התמיכה הצבאית, אלא אף יעץ להן להצטייד בנשק גרעיני. זו התנכרות שלא תיאמן לכל פסיק במדיניות ארה״ב מאז תום מלחמת העולם השניה: הפקרת בנות ברית מרכזיות, עידוד הפצת נשק גרעיני, הסלמת מתח באזור נפיץ, ועוד ועוד אלמנטים של תוהו ובוהו. האם זה מה שמבשר עידן טראמפ? זה הענן הכבד שמרחף מעל האיש שסיכוייו לזכות במועמדות לתפקיד החשוב בעולם גוברים מיום ליום.