דברי אבי, אלכסנדר הורוביץ, יו״ר הנהלת עמותת משפחות הורוביץ.
חברות וחברים יקרים,
לכבוד הוא לי לפנות אליכם הערב כיושב-ראש הנהלת העמותה. לכן, תחילה אני מבקש להודות לחברי ההנהלה שבחרו בי לתפקיד זה. אני מבטיח שאעשה כל שאוכל כדי לקדם את העמותה, להגביר את פעילותה, ולצרף אלינו חברים חדשים.
מכיוון שאנחנו עמותה שמבוססת על משפחה ומשפחתיות, אספר לכם מעט על עצמי ועל משפחתי. לא הרבה אני יודע, כי רוב רובה של המשפחה העניפה שלי, נרצחה בשואה, ותיעוד ומסמכים כמעט שאין. הכל מבוסס על הזיכרון.
ההורוביץ הראשון מבחינתי במשפחה שלנו הוא אברהם הורוביץ, סבא שלי, שנולד ב-1884, בעיירה פשיטיק בפולין. הוא התחתן עם שרה לבית לנגה.
נולדו להם חמישה ילדים:
* פנחס הורוביץ, דוד שלי, שלימים היגר לברזיל ושם הקים משפחה גדולה,
* רחל הורוביץ שנרצחה בשואה,
* צסיה הורוביץ שנרצחה בשואה,
* וחנה הורוביץ שנרצחה גם היא בשואה.
את שלוש הדודות האלה שלי ואת כל משפחותיהן – לא הכרתי. על חלקן אפילו לא ידעתי עד השנים האחרונות, כאשר מצאנו דפי עד ביד ושם שמילאה קרובת משפחה מאמריקה.
* אבי, שמואל, נולד ב-1911 בפשיטיק. הוא התחתן עם אידה שניידובר, בת העיירה סוקולוב-פודלסקי.
אני, הבן הבכור שלהם, נולדתי בווארשה, בירת פולין, בסוף 1938 – פחות משנה לפני שפרצה המלחמה.
בספטמבר 1939 – התאריך הנורא של המשפחה שלנו – פלשו הנאצים לפולין. אבא שלי כבר יצא מזרחה לנסות להכין מקום בטוח עבורנו, והגיע לווילנה. לאחר שפרצה המלחמה, לקחה אותי אמי ביד אחת, וביד השניה את מכונת התפירה שלה – היא היתה תופרת – וצעדה ברגל, במשך שבועות, עד שהצטרפה אל אבי, בשטח הכיבוש הסובייטי.
יותר משש שנים שהינו בברית המועצות. כמו פליטים יהודים רבים מפולין, נשלחנו למחנה עקורים בצפון סיביר, מעבר לחוג הארקטי, באזור קומי. שם, בתנאים שקשה להעלות על הדעת, נולדו שני האחים שלי: בוריס הורוביץ, ואליעזר הורוביץ, זכרונו לברכה.
עם תום המלחמה, לאחר מסע ארוך על פני רוסיה ואוקראינה, חזרנו לפולין – לא לווארשה החרבה, אלא ללודז'. אבי ואמי חזרו לעסוק בחייטות ותפירה, ואני הלכתי לבית הספר היהודי על-שם י.ל. פרץ, שהתנהל ביידיש. סיימתי את בית הספר היסודי ואת התיכון, וכשהייתי בן 19, משפחתי ועוד המון משפחות יהודיות אחרות – רוב רובה של הקהילה היהודית ששרדה בפולין – עלו לארץ. זו העליה שנקראה כידוע "עליית גומולקה".
משפחתי נשלחה למעברת נוף-ים ליד הרצליה, ואני התגייסתי לצה"ל. שירתתי בגולני וביחידות חרמ"ש. לאחר השחרור התחלתי ללמוד מדידות והנדסה בבית הספר הגבוה בחולון, ועוד דבר היה לי בחולון: חברה, שלימים היתה אשתי: דליה, לבית הרצברג. גם היא עלתה לארץ בעליית גומולקה מפולין, והכרנו במועדון של עולים פולנים צעירים ביפו.
ב-1963 התחתנו בבית הוועד למען החייל ברחוב אילת, לא רחוק מכאן, וב-1965 נולד בננו הבכור ניצן. ארבע שנים לאחר מכן נולדה בתנו עדי.
אני המשכתי בפעילות בתחומי המדידות, הבינוי, וההנדסה, והייתי מעורב בשורה ארוכה של פרויקטים של תשתיות ברחבי הארץ, והנה אני כאן אתכם.
הסיפור האישי שלי הוא מורכב ומסועף, ממש כמו הסיפורים של רבים מהאנשים שנמצאים כאן הערב. זה הסיפור המופלא של משפחתנו, משפחת הורוביץ, שהוא גם סיפורו של העם היהודי כולו. הדור שלנו רשם פרק סוער במיוחד בסיפור של המשפחה הזו. מקהילה מפוארת וחיים אישיים עשירים במזרח אירופה, לחורבן והשמדה טוטאליים, ומהם לחיים חדשים בארץ חדשה-ישנה.
ועכשיו אנחנו, הבנים והנכדים, מנסים להביט לאחור, לחקור, לגלות, להאיר צדדים חדשים ולא-ידועים של המשפחה הגדולה והדגולה הזו, והכל מתוך הסתכלות לעבר העתיד. כי מי שאין לו עבר, גם אין לו עתיד.
אלא שבניגוד לכל עם ומשפחה כמעט בעולם, למשפחה שלנו ולעם שלנו המחקר הזה קשה יותר. הגרזן הגדול שירד עלינו בשואה פער תהום בינינו לבין עברינו. על התהום הזו אנחנו מנסים לגשר כאן. המלאכה הזו איננה קלה, אבל העמותה הזו היא הוכחה שזה אפשרי.
אני חבר בעמותה הזו כבר שנים רבות, ואני שמח וגאה בפעילות העניפה שלנו. מבחינתי, הפעילות שלי אתכם היא מעל הכל מחוות זיכרון לכל בני משפחתי, משפחת הורוביץ, שאינם נמצאים כאן ושחייהם נגדעו בברבריות ברוטאלית. כמעט איש אינו זוכר אותם. אני עצמי אפילו לא הכרתי אותם. אבל את שמם, הורוביץ, אנחנו מזכירים ומנציחים כאן. זו לא רק חובתנו לעשות זאת. זו זכות גדולה שנפלה בחלקנו.
אני מודה לכם על האמון שנתתם בי, ומקווה שנמשיך יחד ונפעל בהצלחה גדולה עוד שנים רבות. ובעיקר שנשאיר לדורות הבאים את הידע והמורשת של משפחתנו, שאנחנו כה מתאמצים ללקט ולקבץ.
אני מאחל לכולנו כנס מוצלח, ולכל עם ישראל ימים טובים יותר בארץ הזו.
תודה רבה!