הנה קורבן טיפוסי של העירייה. האיש הזה הוא סנדלר. יש לו חנות קטנה ברחוב אצ"ל בשכונת התיקווה. בעצם "חנות" זה מוגזם. יש לו כוך זעיר שבו הוא עובד ובחוץ הוא תולה קצת סחורה: שרוכים, כמה תיקים קטנים – הכי צנוע.
כשעברתי שם, לקח אותי ביד והראה לי מדפון זעיר שצמוד לוויטרינה שלו, שעליו הוא מניח כמה זוגות נעליים. לטענת הפקחים, מדובר בחריגה של כמה סנטימטרים מאיזשהו קו דמיוני, והסנדלר שלנו חטף דוחות של מאות שקלים בכל פעם, שכמעט חיסלו לו את הפרנסה הדחוקה ממילא.
הסתכלתי היטב על הסנדלריה הקטנטנה שלו ועל "הוויטרינה", ותאמינו לי, גם אם מתאמצים, קשה להבין איך זה בדיוק מפריע ולמי. יש אלימות ויש פשע, הוא אמר לי בכאב, ותראה במה הם מתעסקים – זה עקום לגמרי.
והוא צודק לגמרי. ככה זה כשהעירייה רואה בתושב קודם כל "יעד גבייה", וחונקת את העסקים הקטנים. הסנדלר הזה שלנו לעולם לא יזכה "למסלול ירוק" במחלקות הרישוי והפיקוח כמו שמקבלים בעלי מיתחמים ומיגדלים. אבל העירייה לא מבינה שדווקא הוא ושכמותו הם אלה שעושים את העיר הזאת, ודווקא אותם צריך לעודד. וזה בדיוק מה שאני אעשה