״הסתכלתי בעיניים הכחולות שלו, ואמרתי לו – ׳מר מקרון, אין לי אמון באף אחד, רק בך. בבקשה תעזור לנו, תשחרר את הילדים, את החטופים׳. הוא הסתכל לי בחזרה בעיניים ואמר ׳הילדים שלך הם כמו הילדים שלי, ואני אעשה הכל כדי שיחזרו׳. הוא דיבר אתי כאילו הוא אבא שלהם. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני לא לבד״.
הדס קלדרון מקיבוץ ניר עוז איבדה את אמא שלה ואת אחייניתה שנרצחו בהתקפת חמאס. בתה סהר (16), בנה ארז (12) ואביהם עופר קלדרון (52) נחטפו לעזה. ״נשיא צרפת דיבר אתי. ראש הממשלה שלי לא דיבר אתי, וגם לא אף אחד אחר מהממשלה, כבר חודש. אבל אני לא מצפה שידברו, אלא שיפעלו, שיחזירו לי את המשפחה״.
הבית המטופח של אמא שלה כרמלה, שרוף כולו. הקירות והגג הרוסים לחלוטין. חודש אחרי, חפצים מפוייחים עדיין פזורים בחצר. מסביב יש ריח של שריפה. בבתים אחרים יש עדיין שאריות דם על המרצפות.
הדס היא כוח טבע. כבר חודש היא במערכה בלתי פוסקת של ראיונות, פגישות, מכתבים – מהבוקר עמוק אל תוך הלילה. איך בנאדם יכול בכלל לתפקד אחרי שרצחו את אמא שלו וחטפו את ילדיו?
היא עצמה ניצלה אחרי שהחזיקה במשך שמונה שעות את הידית של דלת הממ״ד. את ההודעה האחרונה ממשפחתה קיבלה שעתיים אחרי שהמחבלים השתלטו על הקיבוץ. עופר כתב לה שהוא ושני הילדים קפצו מחלון הממ״ד. אחר כך הופץ ברשת סרטון של מחבלי החמאס מחזיקים את הילד ארז.
לא רחוק משם, ישבה אורנה פאוקר מול בעלה גדעון שאיבד דם במהירות. גם הוא אחז בידית הממ״ד. המחבלים ירו מבחוץ וגדעון נפצע בזרוע – פציעה עמוקה. מנגנון הדלת התעקם מהיריות והדלת נתקעה. כך ניצלה אורנה. גדעון גסס. היא ניסתה לעשות לו חסם עורקים. בצהריים הפסיק לדבר. כשהחיילים סוף סוף הגיעו לניר עוז, גדעון כבר לא היה בין החיים.
שקט מצמרר השתרר בשבילי המשק, ונמשך עד היום. הצבא לא היה צריך ללחום שם במחבלים. גם לא לגרש את אספסוף הבוזזים. פשוט כי כולם כבר עזבו. היו להם שעות ארוכות לעבור מבית לבית, לרצוח ולחטוף את כל מי שרק יכלו, לגנוב ולהשחית, ולבסוף לשרוף. יותר מ-70 איש, כולל ילדים וקשישים, נחטפו מניר עוז. עוד עשרות נרצחו.
רק השבוע קברו עוד חברה: ברכה לוינסון, בת 75. היא היתה הקורבן הראשון במסע הקטל בקיבוץ. המחבל שרצח אותה, לקח את הטלפון שלה, צילם את הגופה מתבוססת בדם, והעלה את התמונות לחשבון הפייסבוק שלה. כך נודע לבני משפחתה ולחבריה על מה שמתחולל בניר עוז. בהלוויה שנערכה בקיבוץ להב, געו כולם בבכי. בנותיה ונכדיה לא מצליחים להבין איך רוע מצמרר כזה פגש דווקא את הסבתא הטובה שלהם.
לשורדי הקיבוץ אין גרם של אמון, וגם זה בלשון המעטה, בממשלה. הדברים הצורבים שהם מטיחים בנאשם ובחבורה המקיפה אותו, נובעים מתחושה איומה של הפקרה – לפני, במהלך ואחרי הטבח. הפקרה זדונית, מכוונת, פוליטית. גם עכשיו, חודש אחרי, הם נאלצים לסמוך רק על עצמם, על חבריהם ומשפחותיהם, וליזום בעצמם פתרונות למצוקה הבלתי נסבלת. המערכת הממשלתית נגררת ומשתרכת מאחור.
אלה אנשים צנועים, אנשי עבודה, שהקימו גן פורח במדבר. מאז ומתמיד הם חשו הזדהות עמוקה עם המדינה. הם היו המדינה וניר עוז היתה הציונות. במיוחד בגלל הקירבה לגבול והמכות הבלתי פוסקות שחטפו. עכשיו הם מרגישים שהמדינה שלהם, שהיתה כל עולמם, בגדה בהם והפקירה אותם לרצחנות נוראה. תחושת הבגידה חותכת בבשרם וצורבת את נשמתם. זו המכה ה-81, כשם סרטו של חיים גורי.
עד הרגע הזה הם מתמלאים זעם מהול בדמעות כשהם מספרים איך במשך יום שלם הם זעקו והתחננו לעזרה – והצבא שלהם שאהבו כל כך, לא בא. הם מראים את ההתכתבויות בטלפונים עם כל מי שהכירו בצבא או בשב״כ, ואת התשובות שהחיילים בדרך, או-טו-טו מגיעים. אבל אף אחד לא בא, עד אחר הצהריים. והקיבוצניקים שתמיד התייצבו לדגל, התגייסו לשירות הכי קשה, והפריחו את אזורי הגבול, נזנחו והופקרו למותם וחורבנם.
בלתי נתפס שגם אחרי הטבח, במשך ימים ארוכים, אף אחד לא דיבר איתם, לא מסר להם שום מידע. משפחות שלמות נטבחו ונחטפו, והשורדים נותרו בעלטה. רבים מהם אומרים שזה לא מקרי, שלממשלה הזו שהסיתה נגד הקיבוצים, לא אכפת מהם.
במלון המפונים באילת, רובם לא מסוגלים לצפות בשידורי הטלוויזיה. זה מעורר בהם בחילה. אלה שכן עוקבים אחר החדשות, מתפלצים מזעם. הצמרת הפוליטית שהפקירה אותם, ונתניהו בראשה, עדיין מתחמקת מקבלת אחריות.
הסיוט שהחל ב-7 באוקטובר ממשיך לבעת אותם והבוקר לא מגיע. אובדן האמון עמוק, אולי בלתי הפיך. רק דבר אחד יכול ליצור איזשהו סיכוי לריפוי: החזרת החטופים. כאשר יקיריהם ישובו, אולי גם הם יוכלו לחזור לחיות. ועם כל הכבוד למקרון ולביידן, זה קודם כל המשימה והאחריות של מדינת ישראל.
פורסם ב"הארץ".