דברים בוועידה האידיאולוגית של מרצ – 24.6.2012, ת"א.
בעיתונים ובאולפנים יודעים תמיד לספק תרחישים נחרצים על מה שיקרה כאן בעוד חודש ובעוד שנה – מפי פרשנים ופוליטיקאים שכל תרחישיהם עד כה קרסו כמגדל קלפים, עניין שמשום מה לא מפריע לאיש – לא לפרשן וגם לא לקורא ולצופה, מסתבר. איך אמר צ'רצ'יל, "פוליטיקאי צריך לדעת לחזות מה יקרה מחר, בעוד שבוע, בעוד חודש, ובעוד שנה. ולאחר מכן להסביר מדוע כל זה לא קרה."
(או המאמר של יואל מרקוס ב"הארץ" – ביי ביי לשלום – חודש לפני הסכם אוסלו…)
אבל אני לא אספק כאן תחזיות. כששואלים אותי "מה יהיה", אני אומר שזו לא השאלה הנכונה. השאלה היא מה אתה רוצה שיהיה. ואז שומה עליך לעשות כל מה שאתה יכול, כאן ועכשיו, כדי שמה שאתה רוצה שיקרה, אכן יקרה.
לכן אנחנו צריכים להגיד בקול צלול מה אנחנו רוצים, לחדד את השקפת העולם שלנו. לא לברוח מבירור רעיוני. להציג חזון.
כאשר יעקב חזן, בערוב ימיו, קיבל את פרס ישראל, הוא אמר כך: "יש הטוענים כי בתקופתנו מתות האידיאולוגיות. אני חושב כי דווקא דורנו מחכה לחזון שיאיר את דרכו בתוך סבך הבעיות המציפות אותנו. אני פונה בקריאה לנאמני הציונות הבונה – הבליטו והעמיקו את חזונכם."
זה בדיוק את מה שמרגישים צעירי המחאה היום. מאסנו במיסמוס, במריחה, בחנטריש. דברו אלינו באידיאולוגיה, תציגו חזון מגייס, אל תברחו מהאמת ומהעקרונות.
אגב, ביבי לא מסתיר את חזונו: הקפיטליזם החזירי, הלאומנות ודחיית כל פתרון מדיני, והעמקת האחיזה הדתית בחיינו. זה סוד כוחו, וסוד כוחה של הברית הפוליטית שלו. השילוש הקדוש…
(שולמית אלוני: אני יכולה להראות לך את ספריו של מוסוליני על הפשיזם. אם תקרא אותם תגיע למסקנה חד משמעית כי שרים בממשלת ישראל הנוכחית הולכים באותה הדרך. אנו קנאים, מושחתים ורוצים את הכל לעצמנו בלבד. באיזו דמוקרטיה מתהדרת ישראל?! זו דמוקרטיה פגומה שמונעת מנשים ומיעוטים להשיג שוויון ומתייחסת אליהם כמו משטר ה'מולא' העותמאני." ~ ראיון באתר ynet, 2005[1])
מולו, אם אנחנו רוצים לנצח אותו, אסור לנו לטשטש את החזון שלנו, החזון של השמאל הציוני: צדק חברתי, סיום הכיבוש, הפרדת דת ומדינה. זה עמוד השדרה שלנו. אמרו את זה קודם, הרבה לפני, והאמת שאני אישית עדיין מעדיף את המוטו הישן והטוב, מתקופתו של חזן, המוטו של "על המשמר", שמתמצת את השקפת עולמי באופן המדוייק ביותר: לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים. וכדי שזה יקרה צריך לעבוד, להיות אופוזיציה אמיתית, לוחמת, ולייצר אלטרנטיבה. בלי התחמקויות בסגנון שלושת הקופים כפי שנוהגות מפלגות מסויימות, ובטח בלי בועות סבון בדמות מפלגות של כלום ושום דבר.
לא במקרה, קולנו, קולה של מרצ, מהדהד בחוזקה בימים האלה. לא במקרה מצטרפים אלינו עשרות חברים חדשים וצעירים מאוד, מדי שבוע. כי קולנו הוא הקול הצלול והחד ביותר הבוקע כעת מהמערכת הפוליטית. כי יש לנו דרך, יש לנו שורשים של תנועה בת מאה שנה. זה עמוד השדרה שמאפשר לנו לעמוד זקופים. זה הדבר האמיתי.