בייג'ין. רק בסין יכול היום ישראלי לשבת מול מומחים איראנים, בכירים רוסים וגנרלים צפון-קוריאנים, ולשמוע אותם באופן ישיר. סין היא מרכז הכובד והחוליה החזקה של הציר העולמי שניצב מול ארה"ב והמערב, וכנס הביטחון הבינלאומי בבייג'ין, חושף את העוצמה והמימדים של הציר הזה.
עכשיו הציר האנטי-אמריקאי ממוקד במזרח התיכון. סין ובעלות בריתה מזהים במיתקפת חמאס ובמלחמה בעזה נקודת חולשה מערבית. הם רואים בכך הזדמנות אסטרטגית. בעיניים סיניות, ישראל היא קודם כל שלוחה וזרוע אמריקאית. ויש אף כאלה שטוענים, ושמעתי את זה לא מעט, שארה"ב היא זרוע ישראלית, והיהודים הם המושכים בחוטי המימשל והתקשורת באמריקה. מי שחש בדברים האלה ניחוח אנטישמי, אינו טועה בהכרח.
הגעתי לכנס הביטחון בבייג'ין יחד עם קבוצת חוקרים ממכון "סיגנל" הישראלי העוסק ביחסים עם סין וזוכה פה למוניטין רב. ישראל היא שיחת היום כאן, כמו גם בתקשורת הסינית ובאופן בוטה מאוד ברשתות החברתיות הסיניות. והשיחה הזו קשה, אפילו עויינת. כולם גם יודעים: התקשורת והרשתות בסין מפוקחות באופן הדוק על ידי השלטון, ואם שוטף אותן גל אנטי-ישראלי חריף זה מפני שהשלטון נתן לכך אור ירוק.
העניין הובהר מעל לכל ספק בשתיקה הרועמת מבייג'ין לאחר מיתקפת הרצח של חמאס. סין לא גינתה אותה. כמה ימים לאחר הטבח פורסמה בבייג'ין הצהרה יובשנית שקראה "לשני הצדדים לגלות איפוק ולהפסיק לאלתר את פעולות האיבה", ככה במילים האלה, בלי שום איזכור למיתקפת הפתע של חמאס. סין הסתפקה בגינוי כללי ועמום "לפעולות שפוגעות באזרחים".
אגב, בדיוק באותו זמן ביקרה בבייג'ין משלחת של סנטורים אמריקאים, בראשות מנהיג הרוב הדמוקרטי צ'אק שומר. הסנטור היהודי, מידידי ישראל החשובים בארה"ב, היה מזועזע. "אני מאוכזב מכם קשות", אמר ישירות לנשיא סין, שי ג'ינפינג, וחזר על כך באזני כל הבכירים הסינים שפגש.
שגרירות ישראל בבייג'ין העזה לכתוב ברשתות החברתית הסיניות, שהיא מצפה גם מסין לגנות את חמאס. הפוסטים הללו ספגו אינספור תגובות שנאה, חלקן אנטישמיות במופגן. וכאמור, בסין דברים כאלה לא מתרחשים סתם כך. אמנם נציגי ישראל בסין משקיעים מאמץ גדול בהסברה, אבל אין להם את האמצעים להתמודד עם גל עויין ועוצמתי במדינה כה גדולה. בניין השגרירות נראה עכשיו כיעד מבוצר. הדריכות שם גברה לאחר שישראלי, בן זוג של עובדת השגרירות, נדקר בקניון מקומי.
קשה להאמין, אבל רק לפני חצי שנה ניסה נתניהו לארגן לעצמו ביקור בסין, כדי להתריס מול ארה"ב. בעיצומה של המהפכה המשפטית שעוררה כעס גדול בוושינגטון, נתניהו רצה לתקוע אצבע בעין של ביידן, ולהראות לאמריקאים "שיש לישראל אלטרנטיבות". כמו למשל סין: היריבה הגלובלית של ארה"ב. איזו איוולת וקוצר רואי. מפחיד לחשוב איפה ישראל היתה היום ללא התמיכה האמריקאית הגורפת מאז 7 באוקטובר.
לקריסת הקונספציה של נתניהו מול עזה וחמאס, צריך להוסיף את קריסת הקונספציה הביביסטית ביחס לעולם. בניגוד להכרזות הרעילות שלו ושל שופריו, על כך שביידן והדמוקרטים בורחים מהמזרח התיכון ומפקירים את ישראל – ארה"ב יוצאת מגדרה כדי לעזור לנו. כך גם מערב אירופה השנואה על ממשלת נתניהו. גרמניה, צרפת ובריטניה, התייצבו לתמיכה חד-משמעית בישראל מהרגע הראשון. ואילו "החברים הטובים" של נתניהו, מסוגם של פוטין ודומיו, אינם מסתירים את עוינותם לישראל. מדהים שנתניהו עוד רואה את עצמו כמומחה ליחסים בינלאומיים – ליגה אחרת ממש.
בינתיים, סין מנצלת את המלחמה כדי להרחיב את השפעתה בקרב בעלות הברית המובהקות של ארה"ב בעולם הערבי. ברוח הזו אירחה לפני מספר ימים בבייג'ין פסגה של שרי החוץ מסעודיה, ירדן, מצרים והרשות הפלסטינית. סין מתגאה מאוד שהצליחה לפייס בין סעודיה לאיראן, ורואה בכך עדות למעמדה העולמי המתחזק. העיסקה הסעודית-ישראלית שרקמה ארה"ב, כהמשך להסכמי אברהם, נראתה להם כנסיון לכרסם בהישג הסיני. גם הרעיונות המלהיבים לחיבור בין הודו לאירופה דרך האמירויות, סעודיה וישראל, עוררו חשד בבייג'ין שהכוונה לעקוף ולדחוק את מיזמי הענק של סין – תכנית "חגורה ודרך" – לחיבור המזרח למערב. התקפת חמאס והמלחמה בעזה הורידו את העיסקה הסעודית מהשולחן. גם התכניות היפות האחרות התפוגגו. בסין לא ממש הצטערו על כך.
עכשיו סין מקדמת "ארכיטקטורת ביטחון חדשה למזרח התיכון". זה המונח הרשמי. בינתיים זו בעיקר כותרת מצלצלת. כל הגורמים הסיניים שנשאלו מה משמעות העניין, לא ידעו לומר. בתכלס, הכוונה כמו תמיד לצמצום ההשפעה האמריקאית והרחבת ההשפעה הסינית, אבל בלי הרבה תוכן קונקרטי. מה שברור שכל זה לא משחק לטובת ישראל.
ובכל זאת טעות גדולה לסתום את הגולל על יחסי ישראל-סין. הסינים יודעים היטב שישראל נטועה עמוק בצד המערבי, ואין להם אשליות שישראל תשנה כיוון, כמו רעיונות העיוועים שצצו בימין הקיצוני הישראלי. דווקא משום כך יש להם עניין מיוחד בנו. סין מודעת היטב ליכולות הביטחוניות והטכנולוגיות של ישראל, כמו גם להישגים הישראליים ברמה עולמית בתחומי פיתוח, מים, חקלאות ובריאות. לכן, סין מקפידה לשמר יחסים קורקטיים עם ישראל, וגם לישראל יש כמובן אינטרס כזה.
"לסין יש מסורת עתיקה שהוכיחה את עצמה אלפי שנים", מסביר חוקר סיני בכיר, המקורב לצמרת המפלגה הקומוניסטית השלטת. "לטפח נקודות אחיזה וקשרים רבים ככל האפשר, ולזכות בהשפעה מבלי להפעיל כוח ישיר. שלום ויציבות תמיד עדיפים על מלחמה". ברוח הזו, לסין אין עניין במעורבות צבאית במזה"ת או בחלקי עולם אחרים שאינם סמוכים אליה ממש. היא גם מודעת לכך שההשפעה האמריקאית במזה"ת גדולה בהרבה משלה. לכן, היא איננה רוצה להתעמת עם ארה"ב כמו ברית המועצות בזמנו, או כמו פוטין כיום, אלא להשתמש במנופי השפעה מגוונים ובאופן מתוחכם, והכל מתוך הסתכלות סינית ארוכת טווח. "יש לנו הרבה סבלנות", מחייך הבכיר הסיני. ויש לסין גם מה להציע: למשל הקשרים שלה גם עם ישראל וגם עם איראן ורוסיה – מה שאין לארה"ב.
בייג'ין יכולה לתרום לשיקום כלכלי ומדיני של עזה לאחר המלחמה. יכולות הפיתוח והבינוי הסיניות המוכרות לנו היטב – ממנהרות הרכבת הקלה בגוש דן ועד הנמל החדש בחיפה – עשויות לחולל שינוי גדול ברצועה ההרוסה. רעיון אחר שמתגלגל כאן הוא השתתפות סינית בכוח בינלאומי שיוצב בעזה. סין מתגאה בכך ששיגרה רבבות חיילים לעשרות משימות שלום של האו"ם ברחבי העולם – יותר מכל מדינה אחרת.
הסינים יודעים שכל מעורבות שלהם בסכסוך הישראלי-פלסטיני תלויה בראש ובראשונה בעמדת ישראל, וישראל מתייחסת בינתיים בשלילה לכוח בינלאומי. בכל מקרה, סין תצטרך תחילה לשפר את היחסים עם ישראל אם תרצה להיות חלק ממאמצי השיקום באזור. וגם ספק אם ארה"ב תסכים למעורבות סינית רחבה.
כרגע כל זה נראה רחוק, והמלחמה בעיצומה. אלא שמתוך המהומה הגדולה צצה ועולה דווקא נקודת חיבור נדירה בין סין לארה"ב. לשתיהן יש בעצם עמדה זהה ביחס לסכסוך: פתרון שתי המדינות. ההתפתחויות האחרונות מציבות מחדש את חזון שתי המדינות בלב השיח העולמי. הרעיון המרכזי הוא העברת השליטה בעזה לרשות הפלסטינית, בסיוע גורמים אזוריים ומימון בינלאומי, כשהיעד הוא הקמת מדינה פלסטינית עם סידורי ביטחון שתוביל ישראל.
ויש עוד נקודת השקה בין סין לארה"ב: שתיהן תוהות מה רוצה נתניהו ביחס לעתיד השליטה בעזה, ושתיהן חושדות שיש לו עניין פוליטי במשיכת המלחמה למשך זמן רב כדי לשרוד בשלטון. כנראה שהן אינן טועות. דבר אחד כבר ברור: נתניהו לא יגיע לבייג'ין בעתיד הקרוב, וספק אם יגיע בכלל כראש ממשלה. "החברים הטובים" שלו לא ממש מצפים לו.
פורסם ב"הארץ".