זאת אחת המוצלחות ביותר בעיני: "הומלסים הביתה" – כתובת גרפיטי שמחייכת אלי בימים האחרונים בסמטאות. ואני מחזיר חיוך, כשאני חושב על האבסורדים הללו שאני נתקל בהם בכל מקום. בסופו של דבר, אבסורד הוא סיפור עצוב, במיוחד כשמדובר בתופעות כמו אלי ישי או אנסטסיה מיכאלי. אבל האבסורדיות שבהם בכל זאת מצליחה להצחיק אותי. והרי עדיף לצחוק מלבכות, לא?
"הומלסים הביתה", קורא שר הפנים המנצח על קרקס הגירוש של הסודאנים, כאשר באותו זמן ממש, הוא עצמו, במו ידיו המיניסטריאליות, מאשר את בואם של אלפי מהגרי עבודה מכל רחבי תבל. אלא שברגע שאחד מהם, בעצם אחת, נכנסת להריון, היא הופכת "לפצצה מתקתקת", והילדים שלה שנולדו כאן הם הרי סרטן. ככה זה עם פצצות. כשמוכרים אותן מסוחר לסוחר, עושים כסף טוב. עמלות שמנות. אבל ברגע מסויים היא עלולה להתחיל לתקתק, ואז פתאום זה מפחיד. "הם חושבים שהארץ בכלל לא שייכת לנו, לאדם הלבן". הוא אמר. נשבע לכם שכך בדיוק אמר מנהיג מפלגת הספרדים שומרי התורה, אלי ישי.
"הומלסים הביתה", קורא ראש הממשלה המנצח על הפסטיבל לכבודו של הצאר הרוסי, כאשר באותו זמן, אותו פוטין מזרים את החמצן למכונת הרצח של בן-בריתו הסורי ולוחץ את ארגוני זכויות האדם בארצו שלו. אתה מתייפייף, תגידו לי. אגב, לא מעט בזמן האחרון מטיחים בי שאני מתייפייף. מה אכפת לנו מהטבח בסוריה או ממצב זכויות האדם ברוסיה. אנחנו דואגים לאינטרס הישראלי. יפה. והאינטרס הישראלי הראשון הוא הביטחון. יפה. ומה האיום הביטחוני הגדול, בעיני ראש הממשלה ושר הביטחון? נכון, איראן. ומי הגורם הבינלאומי הכי בולט שתוקע מקלות בגלגלים של הסנקציות על איראן ומנסה להכשיל כל מהלך מתואם כדי לעצור את המירוץ הגרעיני? פוטין. אז יחי הצאר פוטין הראשון, צועק המלך ביבי הראשון. הומלסים הביתה.
"הומלסים הביתה" קרא שר החוץ כאשר ביקר באל זרנוק. אתם יודעים איפה זה? אין דבר. גם הוא לא ידע עד לפני יומיים. אז מה חיפש ליברמן באל זרנוק, כפר בדואי בלתי מוכר בנגב, כאשר הופיע שם בוקר אחד במפתיע? הוא חיפש תעסוקה. אלי ישי לקח לו את שנאת הזרים, ומופז ופלסנר לקחו לו את הטפות הנאמנות-אזרחות, ומירי רגב ודנון לקחו לו את השמאלנים, אז היה צריך לחבוט במישהו. בשביל זה תמיד יש בדואים.
"הומלסים הביתה", קורא מפכ"ל המשטרה. הם יידו אבנים, מה אבנים, סלעים! מישהי נשכה שוטר. זו היתה אנרכיה, כאוס, במלוא מובן המילה. כאוס? אם לא הייתי שם, עוד הייתי עשוי להאמין. המפכ"ל דנינו נראה בנאדם אמין בסך הכל. אבל הייתי וראיתי. ולא היו אבנים, ולא סלעים, ולא צמיגים. היו הרבה שוטרים ופקחים שהפעילו כוח מוגזם, שאיבדו שליטה ועצרו אנשים באופן שרירותי. אה, והזגוגית. זגוגיות אסור לשבור. ואני אומר את זה ברצינות גמורה. אני מגנה כל אלימות וכל פגיעה ברכוש. ומי ששבר חלון בכוונה לגרום נזק, צריך להיענש על כך. חד משמעי, ובלי כפל משמעות או ציניות כלשהי. אבל מה בדיוק קרה שם? בהיעדר ניידות משטרה, דחסו את עשרות העצורים בלובי הקטן הזה בכניסה לסניף הבנק, איפה שעומדים הכספומטים. הפכו אותו למין בית מעצר מאולתר. בדוחק ובמחנק דפקו על הזכוכית. בחורה התעלפה בפנים. דרכו על מישהו ששכב על הרצפה. אנשים צעקו, זגוגית נשברה… למחרת הובאו העצורים האלה לבית המשפט. השופט דחה מכל וכל את טענות המשטרה. כל העצורים שוחררו מיידית. יש שופטים בתל-אביב.
"הומלסים הביתה", צעקו בתקשורת שהתגייסה גם היא ברובה לתאר את המחאה כמסע הרס מופקר. הפעם כבר התקשיתי לחייך, אני מודה. המחאה החברתית בישראל היא המחאה הכי לא-אלימה שקיימת. לא רק בהשוואה לעולם (תיזכרו את הפצועים, הביזה, וההצתות ביוון, ספרד או לונדון), אלא גם בהשוואה להפגנות אחרות בישראל שגולשות לאלימות. הרי על מה אנחנו מדברים פה? כבר שנה יוצאים לרחובות מיליונים, במצטבר, דורשים צדק חברתי, ועד אותו לילה, ליל הזגוגית, לא רק שאיש לא נפגע חלילה בגלל המפגינים, אלא ששום חלון לא נשרט, פח לא הופל, תמרור לא נחבל. אין דברים כאלה. זו מחאה מופתית, דמוקרטית, מדהימה בעוצמתה השקטה. וגם באותו לילה חריג, הרוב המכריע של המפגינים, כמו בכל ההפגנות בשנה האחרונה, לא גילו אפילו שמץ, קמצוץ, של אלימות. ברוב המכריע של המקרים, אם היתה איזו אלימות, היא היתה כלפיהם, גם מצד שוטרים שהפעילו כוח מופרז, כפי שראיתי במו עיניי. עכשיו מנסים לעשות למחאה דה-לגיטימציה. להדביק לה תוויות מאיימות ומרתיעות. ולכן, אחרי שבית המשפט הורה לשחרר את העצורים ודחה את טענות המשטרה, אני אומר: לא לאלימות. אני מכבד את המשטרה אבל אומר לה שצריך להילחם עד חורמה באלימות של שוטרים כלפי אזרחים. אני חלק מהמחאה ואני אומר למפגינים להמשיך להקפיד שלא תיפול שערה מראשו של הזולת ולא ייפגע רכושו. ולכולנו אני אומר: כן למחאה החברתית, כן לדמוקרטיה.
ולהומלסים צריך לדאוג. אף אחד מאתנו לא חסין. ההומלס הוא לא חייזר. הוא בדרך כלל בנאדם שנזרק מהבית. לא מאחל את זה לאף אחד. השבוע באחת ההפגנות נתקלתי במישהו שכבר כמה שבועות נמצא בחוץ, ישן בחוץ, וכבר מתחיל להיראות כמו "הומלס". הוא סיפר לי שפיטרו אותו, האוברדראפט תפח, הוא לא הצליח לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואחרי שלושה חודשים הבנק פינה אותו מהדירה, למרות שהחזיר כבר את רוב המשכנתא. הדירה שלו אבודה. עכשיו, כמו שהוא נראה, קשה לו למצוא עבודה חדשה. בינתיים יש לו קרוב משפחה שנותן לו קצת כסף, אבל גם זה עלול להיגמר בקרוב. הוא מיואש. לחברה הישראלית אין מה להציע לו. אין רשת ביטחון. נפלת, התרסקת. אבל הבנק עשה קופה: גם קיבל שנים תשלומי משכנתא, וגם קיבל בסוף את הדירה. זו כל השיטה שלנו על רגל אחת.
אז אל תגידו "הומלסים הביתה". בואו אתנו להפגין. הערב, מוצאי שבת. המחאה הזו היא הדבר הכי יפה והכי חשוב שקרה כאן בשנים האחרונות. היא הסיכוי של כולנו מול ביבי-ליברמן-ישי. בלי ציניות, בלי תירוצים. כולם צריכים לבוא. אני יודע, זה מאבק ארוך. אין הצלחות מיידיות, וזה מתסכל. אבל זה מאבק צודק ואף אחד לא יעשה אותו במקומנו.
להתראות, ניצן
(30.6.2012)