הדמיון לשלטון

פורסם ב"טיים אאוט".

מאת ניצן הורוביץ, ח"כ מטעם מרצ.

באחד הערבים, באמצע השדרה, מגיח ילד מבין האוהלים.

"סליחה ניצן, אפשר לשאול אותך שאלה?"

תרגיש חופשי.

"מה אתה חושב על מס עיזבון?"

מס עיזבון?! תגיד, באיזה כיתה אתה, ח'?

"ז'".

אז מה לך ולמס עיזבון?

"אני חושב שצריך להיות מס על ירושות מעל 10 מיליון שקל. זה לא הוגן שעל משכורת של 5,000 שקל מעבודה יהיה מס, ועל ירושות של מיליונים לא יהיה מס בכלל".

ומאיפה לך כל זה?

"שמעתי בהרצאה של אירגון עובדים, פה באוהל".

אתה בטוח שאתה בכיתה ז'?

"טוב, לא בדיוק. עולה ל-ז'".

את כל מה שלמדתי בקיץ המופלא הזה, למדתי מילדים כאלה. טוב, טיפה יותר גדולים בדרך כלל, אבל ילדים. ארז, סוציאליסט אמיתי, בן 16. עדי, לוחמת לצדק חברתי, בת 18. עידן, פעיל קהילתי, שנת שירות בקומונה, בן 19. הדברים שהם אמרו לי, העידוד, החיבוקים, וגם הביקורת, השאלות, והפתרונות שלהם – הפכו את הקיץ הזה לאושר גדול.

זה התחיל ביום חמישי, 14 ביולי, יום הבסטיליה. דפני ליף חשבה על התאריך? על הסמליות? כשבאתי לשם באותו יום תהיתי בעניין, אבל בדיעבד מה מתאים יותר מ"חירות, שיוויון, אחווה"? בימים הראשונים הייתי מסתובב שם, וכחבר כנסת תכליתי שמבקש לתרגם את המחאה לצעדים מעשיים, הייתי שואל את האנשים מה הם רוצים. "אני רוצה אהבה", אמר לי אחד. נו, אהבה. הלכתי הלאה. "אני רוצה צדק", אמר לי אחר. "מה זאת אומרת צדק?", שאלתי-התעצבנתי. "תגיד מה אתה רוצה באופן ספציפי". הוא הביט בתנועה שעשיתי עם הידיים – אצבעות יד שמאל מכווצות יחד, ומקישות על כף יד ימין הפתוחה – "תגיד לי נקודות, דברים קונקרטיים, תהיה ספציפי". והוא בשלו: "אני לא רוצה להיות ספציפי. אני רוצה צדק, מדינה צודקת, חברה צודקת. הספציפי מקטין את זה".

בהתחלה הייתי קצת מתוסכל. חשבתי שזה עירפול, בילבול, ניתוק מהמציאות. אבל כבר בסוף השבוע הראשון, הבנתי ואהבתי. הכוח של הדבר הזה היה עצום. נתניהו רוצה סחר-מכר, מו"מ, דיל, וטרכטנברג רוצה רק במסגרת התקציב (מה שלא נותן שום סיכוי לשינוי). ואילו ארז רוצה צדק. עדי רוצה שיוויון. עידן רוצה אהבת ישראל. מה ברצונות ובתקוות ובחלומות שלהם פחות טוב, פחות אמיתי או רציני, מהדיבורים הרגילים על רזרבות וגירעון? הרי מדובר בעקרון, ברעיון, בעמדה מוסרית, וגם אם במאהלים מנסחים אותם בשפה פשוטה הם שווי ערך לחלוטין לטיעוני הפקידים והכלכלנים (ואגב, גם זה השתנה לאחר שהצטרפו למחאה המומחים שיודעים לדבר על סטגנציה ודפלציה). אני עצמי התחלתי להתהלך בין האוהלים ולהסביר למתעצבנים ולכל נותני העצות ש"הדמיון לשלטון" הוא בכלל לא דבר כל כך מופרך, אלא עניין מועיל ונחוץ מאוד, במיוחד לכנסת הנוכחית, האיומה, ובטח לשרים ולפקידים באוצר ובכל מיני מקומות מאובנים כאלה. הרי זו אפילו היתה סיסמת המרד של הסטודנטים בפאריס במאי 1968, שנתנו לצרפת ניעור שמורגש עד היום. כי זה מה שנקרא "שינוי תודעתי". בינתיים גם יש כבר חזון די ברור ואפילו דרישות ספציפיות. והשבוע, בצעדה השקטה במוצאי שבת ובמבצע הנקיון בבניין המדהים והנטוש ברחוב פרוג, הרגשתי שרוח הצדק החברתי תמשיך ללוות אותנו, גם בזמנים כואבים של פיגועים וטילים.

אז בניגוד לכל המומחים וצבא הפרשנים והתרחישנים, אין לי מושג למה דפני, ולמה יום הבסטיליה, ולמה דווקא זה הצליח, בניגוד לכל הנסיונות הקודמים. והאמת, שכבר לא אכפת. רק דבר אחד ברור לי ואותו אני לוקח הלאה: מי שהלך אתנו שטוף זיעה בהפגנות, ומי שישב באוהלים עד קצה הלילה, ומי שהכין בבית ציורי מחאה ונתן לי שאחלק בכנסת, ומי שאפה עוגיות בצורת האות צ' (צדק) וחילק במאהל (ואפילו היה טעים) – בכל האנשים האלה המהפיכה נגעה בבטן, והם לא ישכחו את ההרגשה, ולכן הם ימשיכו וישפיעו. הם בפנים, לתמיד – הרבה אחרי שכבר לא יהיו אוהלים ברוטשילד, הרבה אחרי טרכטנברג, הרבה אחרי ביבי.