״הארץ״.
מאת תל אביבים שאכפת להם
ההכרעה הקרובה בבחירות בתל אביב עשויה להתברר כהתפתחות הפוליטית החשובה ביותר בישראל השנה, אף יותר מהבחירות המגומגמות לכנסת. זו תהיה ההזדמנות הראשונה הממשית של המחנה החברתי, לאחר עידן של חזירות, להגיע לעמדת כוח משמעותית. ההזדמנות הזו תלויה בתוצאות הקרב הצמוד בין רון חולדאי לבין ניצן הורוביץ.
במשך שנים, הרבה יותר מדי שנים, מסתפקים בשמאל ובמרכז על שלל פלגיהם ונציגיהם, בהתקפות מהאופוזיציה. לכל היותר, הם מסתפחים כסרח עודף אל ממשלה אנטי-חברתית כזו או אחרת, ומשמשים כמשת"פים למדיניות אכזרית – ברמה הארצית והמקומית. מהבחינה הזו, מרצ היא מופת של יושרה ציבורית. אך עמדת שלטון אמיתית, החלפת מקבלי ההחלטות, שינוי המדיניות – אלה נראים רחוקים, כמעט בלתי-מושגים.
מאידך, בשולי השמאל הרדיקלי, יש מי שמבקש, כדוגמת יצחק לאור בעמוד הזה, להתגרד בחרס ולהציג את המאבק בתל-אביב כעניין של "שחורים מול לבנים". הוא מצביע בהקשר זה על מועמדותו של אדם שלישי, אהרן מדואל, וזאת בזכות מוצאו המזרחי. ללא כל עניין או התייחסות לעמדותיו או פעילותו. מה חטא מדואל זה שמתייחסים אליו כפלקט, כמועמד שכל ערכו בעדתו?
זה כמובן המתכון הבדוק לעיקור הבחירות מכל תוכן רעיוני אמיתי, ורידוד העימות לפוליטיקה דלוחה של זהויות: לא משנה מה דעותיו של מועמד כלשהו. הן לא רלבנטיות, מסתבר. חשוב רק צבע העור ושם המשפחה.
כדאי שייאמר בבירור: התייחסות אל אנשים רק על פי מוצאם ועדתם, גם כשהיא באה ממקום תומך כביכול, היא לא רק התנשאות מעליבה, סוג של "אוריינטליזם", אלא היא פשוט גזענות.
כך או כך, בין אם מדובר בכניעה של החברה הישראלית לקפיטליזם אנטי-אנושי ובין מדובר בפלגנות מפלגתית קטנה, התוצאה זהה: הנצחת שלטון הטייקונים ועושי דברם בזירה הפוליטית. הם בוודאי שמחים על התקוטטויות מהסוג הזה, שגורמות לפיצול פנימי במחנה החברתי ומסיחות את הדעת ותשומת הלב מהשאלות האמיתיות: מה סדר העדיפויות בחלוקת התקציבים, כיצד אנחנו משתעבדים כל חיינו לצורך שכירה או קניית דירה, וכיצד מידרדר החינוך הציבורי, קורסת התחבורה, ומתהדקת טבעת החנק על צווארם של העסקים הקטנים.
הורוביץ מביא עמו נסיון פרלמנטרי וציבורי והשקפת עולם מגובשת בנושאים הקריטיים האלה, שעומדת בניגוד חד למדיניות שהוביל חולדאי במשך 15 שנות השלטון שלו. ובעיקר הורוביץ הוא גם בעל סיכוי ממשי ליישם את השקפת העולם שלו. הסקרים האחרונים מצביעים על פער של 5 אחוזים בלבד בינו לבין חולדאי (42% לחולדאי, 37% להורוביץ לפי סקר שערך החודש הפרופ' קמיל פוקס). הפרש זעום שכזה, בהתחשב באחוזי ההצבעה הנמוכים בתל-אביב, הוא עניין של קולות מעטים בלבד. מה גדולה תהיה ההחמצה, אם בשל מחלוקות קטנוניות, יזכה חולדאי בקדנציה רביעית (!). מה כואבת תהיה אז ההכאה על חטא הטהרנות והפלגנות – תחביבו הידוע של השמאל מאז ומעולם.
מאידך, אם ישכילו כל חפצי השינוי ומתנגדי חולדאי להתאחד סביב מועמדותו של הורוביץ, ויעלה אחוז ההצבעה המביש בעיר (שליש בלבד מבעלי זכות הבחירה הצביעו בבחירות הקודמות) – עשוי התחולל מהפך ב-22 באוקטובר. זה יהיה שינוי מרגש שהדיו ירעידו את אמות הספים הרבה מעבר לגבולות המוניציפליים של תל אביב-יפו. הרי כל מי שעיניו בראשו מבין ששינוי כזה בבירת הכלכלה, התקשורת, והתרבות של ישראל, ישפיע על הזירה הארצית כולה.
אולי אז נזכה לקטוף את פירות המחאה החברתית, להוריד את יוקר המחיה הבלתי-נסבל, ובעיקר להראות לציבור ישראלי סקפטי, רצוץ, ושבע אכזבות, כי השינוי אפשרי – גם ברמה הלאומית.