הנה תעלומה פוליטית, כביכול: איך למרות כל השערוריות והגילויים המבישים על דונלד טראמפ, מיליוני אזרחים תומכים בו, והילארי קלינטון לא מצליחה לטאטא אותו מהזירה? התשובה עלולה שלא למצוא חן בעיני חלק מחסידיה של קלינטון, שאימצו מנהג מגונה של עצימת עיניים.
נתחיל דווקא בתומכי ברני סנדרס. במהלך הקמפיין פגשתי בכל מקום את החבר׳ה הנלהבים שלו, שצעקו ״רק לא הילארי״, חשבתי שזו שטות. כשהסבירו לי שאם סנדרס יפסיד, הם יעדיפו להצביע לטראמפ ולא לקלינטון, חשבתי שזה הזוי. אני עדיין חושב כך. אבל בדיעבד, אני מבין יותר את המצוקה שלהם. זו גם המצוקה של רבים מתומכי טראמפ, שלא נלהבים ממנו ואפילו מזלזלים בו, אבל מתעבים את קלינטון. הם יצביעו לליצן הצורח כשהם סותמים את האף. מדוע? מה יש בהילארי קלינטון, בקלינטונים בעצם, שמעורר תחושות כאלה?
לא ניתן להבין את מערכת הבחירות המטורפת הזו, בלי להבהיר את העניין. מי שעושה לעצמו חיים קלים עם חלוקה לשחור-לבן – טראמפ ותומכיו הרשעים מול הילארי ואנשיה המלאכים הצחורים – נותר אובד עצות מול עשרות אחוזים מהציבור האמריקאי שתומכים בטראמפ. והרי הם לא ייעלמו אפילו אם המועמד שלהם יפסיד בנובמבר. גם תומכי קלינטון זכאים לתשובה: כיצד יתכן שמועמדת חכמה ומנוסה כמוה, עם כל יועציה השנונים, נגררת כבר חודשים בביבים ובאשפתות מול קשקשן ריאליטי, שקרן כפייתי, ודווקא היא זו שנתפסת כבלתי-אמינה – שבעה מכל עשרה אמריקאים חושבים כך, כולל חלק מתומכיה – ולא מצליחה ליצור התלהבות סביב המירוץ שלה?
שאלתי את תומכי סנדרס איך הם יכולים בכלל להעלות בדעתם לעבור מהסנטור הסוציאליסט לטייקון המגדף. הם סיפרו על חוסר האמון העמוק שלהם בקלינטון, על קשריה הנסתרים עם ההון הגדול, ועל השחיתויות והשקרים של המימסד המפלגתי שתומך בה והכשיל את האיש שלהם. אמרתי להם שאני משוכנע שברגע המבחן, כאשר הברירה תהיה טראמפ או קלינטון, הם יצביעו לקלינטון, על כל חסרונותיה, כי הם אנשים אחראיים ואכפתיים. רבים מהם דחו את הדברים בשאט נפש. בעינינו, אמר לי אחד מהם, אין באמת הבדל בין שניהם. חשבתי, ואני עדיין חושב, שזו הגזמה מחרידה. יש הבדל גדול בין טראמפ לקלינטון. אבל אם ככה מרגישים אמריקאים כה רבים, כדאי לפחות לנסות להבין מדוע, ולא לטמון את הראש בחול.
הגילויים הבלתי-פוסקים של ויקיליקס, מתחילים לחשוף את עומק הבעיה. ברור שגם לאנשי ויקיליקס יש אג׳נדה, והקשר של כל העניין לרוסיה ופוטין מעלה צחנה עד לב השמיים. אבל בחינה של החומרים לגופם חושפת תמונה מטרידה: תרומות מגורמים מפוקפקים, ניצול המעמד השלטוני לצורך גיוס כספים, קשרים ותיאום לא-הולם בין המטה הפוליטי של קלינטון לבין גורמי מימשל, ובעיקר התנהגות של ״אחד בפה, אחד בלב״.
הקלינטונים הם אלופי ״המחוברים״, כפי שאולי גיא רולניק יכנה את זה. אנשים עשירים מאוד, מקושרים להון הגדול, לצמרת התקשורת והוליווד, ולגורמים בינלאומיים. ידם בכל. הון-שלטון-עיתון. כבר עשרות שנים הם פרות הבשן המלחכות את העשב הדשן הצומח במסדרונות הכוח של הפוליטיקה האמריקאית. לפני שנות דור, כשנכנסו לבית הלבן, הם סימלו שינוי. היום? הם התגלמות המימסד העבש. אין ספק שגורמי ימין השקיעו מאמץ עצום לקעקע את תדמיתם ולהשחיר את פועלם. גם העובדה שהילארי קלינטון היא האישה הראשונה המועמדת לנשיאות, לא מקילה עליה מול מיזוגניות מובהקת מצדם של טראמפ ורבים מתומכיו.
ובכל זאת, גם לה יש תרומה לעניין. היא נפגשה פעמים רבות עם האליטה העסקית בארה״ב. המטה שלה מגן על תמלילי הפגישות בחירוף נפש. משום שבהתכנסויות הסגורות האלה הובהר היטב שעמדותיה הכלכליות רחוקות מאוד מהמסר החברתי שניסתה לשווק לאורך המירוץ. היא דוגלת בסחר חופשי מלא ובהגבלות מינימליות על השווקים. זו עמדה לגיטימית, אבל היא סימן ההיכר של רפובליקאים בעיקר. לכן קלינטון גם הודתה באחד הנאומים הללו כי בסוגיות מעוררות מחלוקת עליה לאמץ שתי עמדות: ״עמדה פומבית ועמדה פרטית״. בקיצור, דו פרצופית.
המיפגשים הללו בוול סטריט נשאו אופי ברור של תן וקח: הם נותנים לה כסף, ומקבלים יחס בהתאם. אלה חוקי המשחק. באחד הנאומים מול בכירי ענקית ההשקעות ״גולדמן זקס״, רמזה קלינטון כי מי שמכירים הכי טוב את המיגזר הפיננסי הם האנשים שעובדים במיגזר הזה, ולכן יש להפקיד את הרגולציה בידיהם. או במילים אחרות – לתת לחתול לשמור על השמנת. חמור מכך: באימיילים שנגנבו מחשבונו של ג׳ון פודסטה, יו״ר המטה שלה, מופיעה תכתובת המצביעה על תיאום הדוק עם בכירים במיגזר הפיננסי ביחס למינויים בקבינט של של אובמה, כאשר פודסטה היה ראש צוות המעבר שלו.
גם ביחס למנגנון המפלגה, עדיין מהדהדים הגילויים על כך שבכירים בצמרת הדמוקרטית ניסו להכשיל את סנדרס, כפי שטען שוב ושוב במהלך הקמפיין שלו. בסופו של דבר, נאלצה יו״ר ועדת המפלגה, חברת הקונגרס דבי וסרמן-שולץ, להתפטר בשל כך. קלינטון אפילו לא מצמצה כאשר הקריבה אותה כדי לזכות בשקט תעשייתי מצדו של סנדרס עם פתיחת הוועידה הדמוקרטית בקיץ.
אז נכון, קלינטון לא המציאה שום דבר חדש. קוראים לזה פוליטיקה. אבל מי שבכל זאת רוצה משהו נקי יותר, מי שרוצה שינוי כי הוא חושב שהשיטה החברתית בארה״ב עקומה, והייצוגים הפוליטיים שלה מורעלים בכסף הגדול – לא יכול להתלהב מהילארי קלינטון. אין מה לזלזל באנשים הקטנים, בכל רחבי המדינה, שסולדים ״מהשיטה״. לא מדובר בחסידי תיאוריות קונספירציה וגזענים למיניהם, אלא באזרחים הגונים שעובדים קשה ומתקשים להתמודד עם מציאות נצלנית. הם מביטים בעיניים כלות במסכת הצביעות ומבינים שהתמנונים הגדולים שוב מצליחים לבלוע גם את הבחירות האלה. לרוע מזלם, השיטה עקומה כל כך, שמי שנבחר לייצג את המרד נגדה, הוא אדם ניקלה ופוחז. אז הבחירה ברורה וההכרעה מתבקשת. אפילו הנשיא לשעבר בוש אמר שיצביע לקלינטון. אבל התלהבות? תקווה גדולה? אין כאן. לא בשמאל ולא בימין. אולי בפעם הבאה, עם מועמדים אחרים. ועד אז, בשתי המפלגות יצטרכו להקשיב יותר לציבורים עצומים שחשים מודרים ומתוסכלים.
פורסם ב״הארץ״.