עכשיו אני אעשה משהו שלא מקובל לעשות, משהו שאולי לא יסתדר לכם ואתם לא מצפים לשמוע, בטח לא ממני ובטח לא ביום העצמאות, ובכל זאת אני אעשה את הדבר הבלתי-פופולרי הזה: אני אקרא לחזק את הכנסת. אני יודע במה אני מסתכן. הרי התואר "חבר כנסת" הוא כבר מזמן כמעט כינוי גנאי. מילה נרדפת לרמאי, שקרן, גנב, נהנתן… אבל אני אצא לחיזוק הכנסת, כי היא עצמאותנו האמיתית, יסוד חירותנו, וההתקפה עליה היא ספינת הדגל של המלחמה בדמוקרטיה הישראלית, ומובילה לסוג של פאשיזם.
אין ספק. חלק מחברי הכנסת הרוויחו "ביושר" את התדמית האיומה. אין ספק שהכנסת וחלק מהמפלגות חשפו בשנים האחרונות פרצוף דוחה במיוחד. אבל, וזה אבל ענקי – אחרי שלא תהיה פה דמוקרטיה ייצוגית, ויירסקו את הכנסת ויעיפו את חברי הכנסת המעצבנים האלה לכל הרוחות, מה שיבוא יהיה הרבה יותר גרוע. כי מי שמועך את הכנסת וכל הזמן מדבר על "משילות", וחיזוק מעמדו של ראש הממשלה, ובחירות אישיות וביטול המפלגות וממשלת "מומחים", רוצה בעצם דבר אחד: פוטין. שלטון בעל מאפיינים רודניים, אוליגרכיה – שלטון המעטים.
המציאות מתעתעת. רוב המתקיפים את הכנסת, בתקשורת, בציבור, לא רוצים לפגוע בדמוקרטיה. אם תשאל אותם, ואני שואל, הם חושבים שהם מחזקים את הדמוקרטיה. אבל רובם לא מבינים כי מאחוריהם פועלים כוחות חזקים, שרוצים שתהיה כאן כנסת חלשה וחברי כנסת מפוחדים. זו לא מזימה מאורגנת. אין חדר חשוך ואפוף עשן שבו מתכנסים "הברונים השודדים" ומחלקים ביניהם את המשימות. זה חיבור של אינטרסים, שמזין ללא הרף את העליהום האנטי-פרלמנטרי.
בעלי הון גדולים, גנרלים, רבנים משפיעים, פקידים רבי כוח, אלי תקשורת, וכמובן גם חלק מהפוליטיקאים, אף פעם לא השלימו עם הרעיון שהקול שלהם שווה בדיוק לקול של איזשהו אזרח, איזו שולה מעפולה. "אדם אחד, קול אחד"? מה פתאום. הרי אני מגלגל מיליארדים, הרי מילה אחת שלי מזיזה אוגדות, הרי הברה אחת מפי ואלפי חסידים יוצאים לרחוב, הרי אני בוס של מחוז, שריף של מיגזר, הרי אני קובע ומנהל פה את העניינים. בחירות? ייצוגיות? ביקורת? אלה רעיונות משונים…
התקשורת מתפקעת מכתבות הגנאי וההבל על הכנסת, השיח הציבורי גועש. הח"כים בזבזנים, מושחתים, טיפשים, בורים, גסים… הוי, מי יצילנו מידם? צריך לתלות את כולם, את כל ה-120, וכמה שיותר מהר. כי כל יום שעובר הם אוכלים פה כל חלקה טובה, משחיתים ומקלקלים. אוכלי חינם, זבלים. לנקות את האורווה, מייד!
זה מה שאנחנו רגילים לשמוע. במילים האלה, וגסות מהן. ולא רק מאספסוף שצועק מוות לערבים, אלא מבעלי טורים מכובדים, מפרשנים מעונבים, מאלה המכונים פה "ראשי המשק", אפילו מפרופסורים ומעצבי דעת קהל למיניהם. על הכנסת וחבריה מותר, צריך, להגיד הכל. האם המגדפים והמקללים אינם מבינים שהם אלה שבחרו את הכנסת, ולכן הם בעיקר מלעיגים על עצמם? שזה המקום היחיד שבו האזרח יכול להחליף את שליטיו ללא שפיכות דמים? האם הם מריונטות של מי שמושך בחוטים ולא רוצה שיהיה להם ייצוג? האם אינם מבינים שזכות הבחירה לכל – בחירת השלטון – היא הזכות האזרחית החשובה ביותר, שאנשים לאורך ההיסטוריה מסרו עליה את חייהם, ואילו כאן משליכים אותה מאחורי הגב בשאט נפש, וכמהים לרקוד סביב עגל הזהב, ומתחננים "הבו לנו מלך"?
בעקבות המחאה החברתית, גברה מאוד המודעות לפוטנציאל של התהליכים בכנסת. קם ארגון בשם "המשמר החברתי" ששם לו למטרה לשגר משקיפים אל המקום הנוראי הזה בירושלים, להפנות זרקור אל חברי הכנסת ולבדוק בדיוק מה הם עושים ומה הם לא עושים. הנה דברי הסיכום שלהם, עם סיום מושב החורף הסוער: "רוב המשקיפים שלנו הופתעו כשנכנסו בפעם הראשונה לדיונים. השד לא היה נורא כל כך. הח"כים לא היו עצלים כל כך, הם לא היו טיפשים כל כך, לא היו ציניים כל כך כפי שהאמנו מראש. לא כולם. וגוברת התחושה, שההכפשה המתמשכת של הכנסת בתקשורת, הדגש על כוסות המים המושלכות ועל הכיסאות הריקים, לא תורמת כלל וכלל למאבק שלנו. הדימוי השלילי של הכנסת גורם לרבים לוותר מראש על כל ניסיון להשפיע – מבפנים או מבחוץ. הפגיעה ביוקרתה חותרת בסופו של דבר תחת האמון החברתי במערכת הדמוקרטית…" (המאמר המלא כאן).
וזו המטרה האמיתית של המערכה נגד הכנסת: שחיקת האמון במערכת הדמוקרטית, ברעיון הבסיסי של "אדם אחד, קול אחד", של שיוויון בפני החוק. לאחר שלוש שנים בכנסת הזו, מול קואליציה דורסנית, אני נוכח בכל יום מחדש שהממשלה וראשי השלטון בישראל אינם חלשים, כפי שמקובל לומר בכל דיון או כנס אופנתי על "שינוי השיטה". סמכויותיהם מרחיקות-לכת ויכולת "המשילות" שלהם רבה ועוצמתית. מי שחלש הוא הפרלמנט שעומד, או אמור לעמוד, מולם. והנה הדברים מפיהם של אנשי "המשמר החברתי" אחרי שהשתתפו במאות שעות של דיונים בוועדות הכנסת: "מה ראינו שם? ראינו כנסת חלשה, שאינה מצליחה להטיל את מרותה על הרשות המבצעת, חברי כנסת טובים שכורעים תחת נטל הוועדות במציאות שבה שליש מהפרלמנט יושב בממשלה – וכמובן הרבה כיסאות ריקים. ראינו שהציניות קיימת, אך אינה נחלת הכלל. ראינו איך חוקים מתאיידים בוועדת שרים לענייני חקיקה. ראינו שיבושים מכל הסוגים בהתנהלות הדיונים בוועדות".
המציאות העגומה הזו היא תוצאה של היעדר חוקה והיעדר מערכת מספקת של "איזונים ובלמים" כמו בדמוקרטיות מפותחות אחרות. האוצר, מערכת הביטחון, החברות הגדולות במשק, בעלי האינטרסים הסקטוריאליים – מול כל אלה צריך פרלמנט חזק, עצמאי, ונשכני. אבל אין בישראל פיקוח פרלמנטרי אמיתי על תקציבי הממשלה. אין בישראל פיקוח פרלמנטרי אמיתי על מערכת הביטחון. ואין בישראל משקל נגד ראוי, משקל רציני של כלל הציבור, מול האינטרסים הצרים של סקטורים מסויימים.
כאן טמון האתגר הגדול שלנו, של הדמוקרטיה הישראלית: לחזק את הכנסת מול הממשלה, לחזק את המחוייבות האידיאולוגית של חברי הכנסת למצע שבשמו הם נבחרו, ולחזק את המערכת המפלגתית שעליה כל זה מבוסס. וזה תלוי בכל אחד מאתנו. הצעד הראשון הוא לתמוך במפלגות אידיאולוגיות, מפלגות עם חוט שדרה רעיוני, לא מפלגות "סופרמרקט", חסרות זהות, שמחליפות תחפושת דקה אחרי הבחירות, קופצות על כל קומבינה ובורחות מכל הכרעה עקרונית. הצעד השני הוא לבחור את המפלגה שהכי קרובה אליך, ברעיונות שלה, בחזון שלה, ולבדוק את הקירבה הזו בקבלות שהמפלגה הזו מציגה. אחרת, מקבלים חתול בשק. והצעד השלישי הוא להסתכל על האנשים במפלגה הזו: האם הם ישרים? הגונים? האם הם מעוררים בך השראה, מייצגים אותך בכבוד?
והיות ואני לא מהאו"ם, אז אני אגיד את הדברים כך: רוצים חברי כנסת הגונים שמחוייבים לאג'נדה ברורה, להשקפת עולם כוללת, ולפעילות פרלמנטרית מאומצת למען צדק חברתי, שלום, זכויות אדם, והפרדת דת ממדינה? אז אין יותר מדי דרכים לגרום לזה לקרות: תתפקדו למרצ, כמו שעשרות אנשים, רובם צעירים מאוד, עושים כל שבוע, במיוחד בשנה האחרונה. ועכשיו זה ממש פשוט – הנה אפשר גםבאינטרנט.
ולסיום – הימים האלה שבין פסח ליום השואה, יום הזיכרון, חג העצמאות ועוד מעט אחד במאי ויום הניצחון על הנאצים, קולעים אותנו אל סערת רגשות. עצב ושמחה, התרגשות וכאב. הארץ הקטנה הזו מתפקעת מסיפורים אישיים קשים מנשוא, אך גם מעוררי תקווה, סיפורי מופת. הנה אחד כזה, שנגע ללבי עד מאוד, סיפורה של ילדת מדינה, חברתי מאשקה ליטבק מקיבוץ נגבה, שמספרת כאן על אבא שלה שלא הכירה. תודה מאשקה.
חג שמח, ניצן
(25.4.2012)