מאת ח"כ ניצן הורוביץ
לאחר כמעט 90 שנה של חילוניות, קם על הרפובליקה הטורקית אויבה הגדול ביותר מאז היווסדה: רג'פ טאיפ ארדואן. בעקביות, בשיטתיות, מכרסם ארדואן ביסודות החילוניים של אתא-טורק, ומקעקע את ההפרדה בין דת למדינה. בכל כישרונו הפוליטי חותר ארדואן להשיב את הדת אל טורקיה, ואת טורקיה אל הדת. זה עלול להיות אסונה של טורקיה ואסון למזרח התיכון, וזה גם מה שעומד בבסיס המשבר עם ישראל ובקרוב עם ארה"ב.
במשך כמעט מאה שלמה, היתה טורקיה ההוכחה הזוהרת לכך שמדינה עם אוכלוסיה מוסלמית יכולה להיות רפובליקה חילונית. טורקיה הזו, החילונית, כמעצמה אזורית, היתה אנטיתזה לאיראן החומייניסטית. עכשיו היא שרויה במאבק דרמטי על זהותה.
כדאי להבין: ישראל או המצב בעזה, הבעייתי כשלעצמו, מעניינים את ארדואן בעיקר מבחינת האפשרות להשתמש בכך לצורך מטרתו הפוליטית הפנימית: לדחוק את רגלי החילונים ממעוזיהם האחרונים בצבא, בשירות המדינה, במערכת המשפט ובאקדמיה. אגב, מזכיר משהו?
בתקופה האחרונה הוריד ארדואן את המסיכות. הוא מבצע מהפיכה: מהפיכת-נגד למהפיכה של אתא-טורק. אם אתא-טורק הצליח, באופן שעד היום קשה לתפוס, להמיר את הסולטנות העות'מנית, את הח'ליפות האיסלאמית, ברפובליקת לאום טורקית חילונית, הרי ארדואן חותר להחזיר את הגלגל לאחור. אם אתא-טורק הצליח להעביר את טורקיה, מלכת המזרח המוסלמי, לאוריינטציה מודרנית-מערבית, אירופית, הרי ארדואן שב ומפנה את המבט (או המשט) מזרחה. מה לא עשה אתא-טורק כדי להפוך את טורקיה לחילונית ומודרנית: שינה את האלף-בית הטורקי מאותיות ערביות ללטיניות (הוא עצמו היה עובר בכפרים ומלמד את הא"ב החדש), שינה את קוד הלבוש, הצר באופן דרסטי את השפעת כוהני הדת, הוציא את האיסלאם לחלוטין ממערכות החינוך, המשפט, והדין האישי, כונן שיוויון זכויות לנשים, קידם את התרבות והאמנות…
זו היתה מהפיכה אדירה, שאין לה אח ורע בהיסטוריה, מבחינת היקפה, השפעתה, והמהירות בה בוצעה. זו היתה מהפיכה דגולה כי התבצעה ללא גולאגים ומחנות ריכוז, וגם ללא כיבושים נרחבים. אתא-טורק הציב חזון מלהיב בפני הטורקים: להיחלץ מנחשלות, מבערות, ממצב של ריסוק מוחלט לאחר מלחמת העולם הראשונה, ולכונן מדינה מודרנית, מתקדמת – רפובליקה חילונית בגבולות מוכרים. לא דת ולא אימפריה, אלא מדינת לאום עם חוקה, מערכת משפט ואקדמיה. וברוח הכריזמה שלו, ברוח הרעיון הכל כך מהפכני ומסעיר הזה, הצליח לסחוף מיליונים. היו מהפכנים שרק שטפו את ארצותיהם בדם – ואילו הוא הצעיד את מדינתו קדימה, נתן הזדמנות לאנשים שקודם לא היו חלק מהמנגנונים והאליטות, ללא כל סיכוי להתקדם: ללמוד, להגיע לעמדות השפעה – הוא פתח את טורקיה.
הנה למשל דברים שאמר אתא-טורק ב-1925, בעיצומה של המיתקפה הכוללת שלו על המסדרים הדרווישיים, נגד תופעת פולחן הקברים והקמיעות, כעניין המסמל את העיוות באורח החיים הישן: "מטרת המהפכה שחוללנו עד כה היא להביא את עמה של הרפובליקה הטורקית למצב של חברה מודרנית ותרבותית מושלמת, הן ברוחה והן בצורתה. עד כה נמצאו רבים בעלי הלך מחשבה כזה שאינם מסוגלים להשלים עם האמת, ואשר ניוונו והקהו את מוחה של האומה. יש לסלק לגמרי את האמונות התפלות השוכנות במוחו של העם, מפני שכל עוד לא יסולקו אי אפשר יהיה להחדיר למוחותיהם של האנשים את זוהר האמת. חרפה היא לחברה תרבותית לבקש עזרה אצל המתים. אני מסרב בהחלט להאמין שבימינו, לאורם של המדע, החוכמה והתרבות בכל צורותיה, קיימים בחברה התרבותית של טורקיה אנשים שהם כה פרימיטיביים עד כדי חיפוש רווחתם החומרית והמוסרית בהדרכתו של שייח' זה או אחר. רבותי, אתם והאומה כולה חייבים לדעת, ויודעים היטב, שאין הרפובליקה של טורקיה יכולה להיות ארצם של דרווישים, חסידים ו'אחים'. הדרך הישרה והנכונה ביותר היא דרך הציוויליזציה. מכאן ואילך, טורקיה אמורה להיות חופשית משייח'ים, דרווישים, חסידים, באבות, מגידי עתידות, קוסמים, רופאי אליל, כותבי קמיעות להשבת רכוש אבוד או למילוי משאלות, ועימם גם השירותים, התביעות, והתלבושות הקשורים בתארים הללו."
המהפיכה הזו היתה בעלת משמעות עולמית. טורקיה המודרנית מילאה תפקיד ייחודי במזרח התיכון ובעולם המוסלמי כולו. חשוב להבין זאת כדי להעריך את גודל הצרה שמביא עליה ארדואן. טורקיה איננה מדינה מוסלמית זניחה – האימפריה העות'מנית הייתה מרכז העולם המוסלמי. הסולטן היה גם ח'ליף. וכאשר ארץ כזו הופכת לדגם של חילוניות, של שחרור האישה, של קריירה לנשים וזכות הצבעה, עם חינוך שיוויוני, עם תרבות חזקה – יש לכך משמעות עצומה. אין פלא איפוא שטורקיה היתה קורבן להתקפות של אל קאעידה, ואין פלא שכל קיצוני העולם המוסלמי, כגון נסראללה, ששים לנוכח מעשיו של ארדואן עכשיו.
מבחינה אזורית, מטרתו של ארדואן ברורה. עד למהפיכה של אתא-טורק לא היה בעצם עם טורקי: היו מוסלמים, והיה שלטון עות'מני-מוסלמי. אתא-טורק גיבש את הלאומיות הטורקית, וזאת במסגרת טריטוריאלית מוגדרת, כמעט מקודשת. הרי לאחר המלחמה עם היוונים (מלחמת טורקיה-יוון, 1919-1922) הוא היה יכול לכבוש בחזרה חלקים מבולגריה ויוון שהיו בשליטת העות'מנים במשך מאות שנים. אפילו אתא-טורק עצמו היה יליד האזור הזה, יליד סלוניקי. אבל הוא סירב להתפשטות ולכיבושים, והתנגד לחזרה להווייה העות'מנית האיסלאמית-אימפריאלית, וכל זאת כדי שיהיה לאום טורקי, דובר טורקית, וחילוני. המחשבה הזו – להקים אומה על-ידי חילון – היתה מהפכנית לחלוטין. כדי להרוס אותה, כדי להרוס את החילוניות, חותר ארדואן מחדש להגמוניה אזורית באוריינטציה איסלאמית. ישראל, בשגיאותיה המדיניות, משחקת לידיו.
במשך שנים הצטברו הסימנים בטורקיה: הניצחון בבחירות של מפלגת ארדואן, המינוי של נשיא פרו-איסלאמי, התרת כיסוי הראש האיסלאמי במוסדות חינוך, איסורים על "ניאוף", הצטננות היחסים עם ישראל, ההפגנות… הכיוון היה ברור, וארדואן ממשיך לחתור אליו ללא ליאות, תוך שהוא מנצל היטב את הפיצול הפוליטי בקרב החילונים. עכשיו הוא רוצה לשנות את החוקה, כדי שיוכל להתמנות לנשיא. את השקפתו על דמותה של טורקיה ועל עתידה, הביע ארדואן בשיר המפורסם שציטט במהלך שנות ה-90', ואשר עלה לו אז בעונש מאסר על-ידי בית המשפט החילוני: "המסגדים הם הקסרקטינים שלנו, כיפות המסגדים הם הקסדות שלנו, הצריחים הם הכידונים שלנו, והמאמינים הם חיילינו…" כל מה שעשה מאז, רק מוכיח כי לא שינה את השקפותיו כהוא זה.
בעודנו כמהים לשינוי בטורקיה, שישיב אותה אל דרכו של אתא-טורק, עלינו ללמוד כמה לקחים מהמתרחש שם. הלקח החשוב ביותר הוא חיזוק הממלכתיות בתחומים שעומדים במרכז חיינו במדינה – בראש ובראשונה החינוך. המדינה חייבת לדאוג שהחינוך של כל הילדים – יהודים וערבים, חילונים ודתיים – יהיה על בסיס שיוויוני, שלא יהיו פערים כלכליים בין בתי הספר ושההבדלים בין שכבות האוכלוסייה לא ישפיעו על הנגישות לחינוך. המפתח הוא הקפדה על תוכנית לימוד בסיסית לכל ילד: תוכנית איכותית, שתקנה לו כלים, ידע וערכים לאזרח מתפקד במדינה דמוקרטית. אם קבוצה כלשהי, בעמנואל או במרכז הכרמל, רוצה תוספת לימודים מסויימת או לקיים חינוך מיוחד, היא יכולה לעשות זאת: על חשבונה, בזמן הפנוי, אחרי תוכנית הלימודים הבסיסית והאיכותית שאותה המדינה צריכה להעניק, וצריכה גם להקפיד שהיא תהיה באמת חינם ונגישה לכולם.
כך גם בתחום התרבות. קיימת שפה עברית, יש יצירה תרבותית נפלאה בארץ, ואסור למדינה, מהבחינה החברתית הבסיסית ביותר, להפקיר את התרבות. אלא שהתקציבים לתרבות בישראל הם קצת יותר מפרומיל מתקציב המדינה. זה תקציב דל ומעליב, שגורם להיחלשות התרבות. ובמצב של היחלשות תרבותית והיחלשות החינוך הממלכתי – הולכת ופורחת הסקטוריאליות שמפוררת את החברה הישראלית. אם אנחנו רוצים לחיות יחד, אנחנו חייבים לספק תכנים משותפים – שפה, תרבות, וערכים משותפים. דבר כזה לא קורה מעצמו. חייבים להשקיע בכך, ממש כפי שאתא-טורק היה הולך לכפרים, עם לוח וגיר, ומלמד את הא"ב החדש.
ובעניין הדת? יש לה מקום נכבד: במורשת המשותפת, במסורת, בחגים, בקשר לארץ, וכמובן באמונה האישית של כל אדם על-פי דרכו והשקפתו. הזכות לחופש דת היא זכות יסוד הקבועה במגילת העצמאות: לכל אדם הזכות לנהוג על-פי דתו ואמונתו. ובצדו של חופש הדת, קיימת גם הזכות לחופש מדת: הזכות שלא להחזיק באמונה דתית ולא לקיים פולחן דתי כלשהו. אם יש מסקנה אחת ברורה ממה שמתרחש אצלנו בשבועות האחרונים ומהנסיון הטורקי הארוך, זו הצרה הגדולה שמתרחשת כאשר מכניסים את הדת אל תוך הפוליטיקה, והעוול שנגרם לכולם כאשר הדת הופכת למכשיר פוליטי. דת, כל דת, חייבת להיות נפרדת מהמדינה ומוסדותיה וחוקיה. זה טוב למדינה, וזה – יודעים גם דתיים רבים – אפילו טוב לדת.