פורסם במגזין ליברל – גיליון אוקטובר 2015
ניצן הורוביץ
זה כבר היה צריך לקרות מזמן. נשיאה אמריקאית, אישה. בעולם זה התחיל לפני חצי מאה. אמנם שתי הראשונות שהנהיגו ממשלה – בסרילנקה והודו – היו אלמנה ובת של ראשי ממשלה גברים. אבל השלישית, בישראל, הגיעה לתפקיד לגמרי בזכות עצמה. מאז העפילו נשים לפיסגה גם בבריטניה, פקיסטן, צרפת, טורקיה, פולין, מוזמביק, גרמניה ואיפה לא, בכל היבשות ובכל הדתות, עד שכבר נדמה שמדינה שלא הונהגה בידי אישה היא החריג.
איך יתכן שארה״ב, מנהיגת העולם המתקדם והמשוחרר, כל כך מפגרת מאחור? התשובה מסתתרת בגוף השאלה: ארה״ב איננה מתקדמת ומשוחררת כמו שחלק מהאמריקאים היו רוצים להאמין. ״אישה היא הכושי של העולם״, שר ג׳ון לנון ב-1972 על שתי הקבוצות המושפלות והדחויות ביותר בפוליטיקה האמריקאית. אז, ובעצם גם היום עדיין, פמיניזם הוא סוג של גידוף באמריקאית.
טקס פרסי האמי השנה הבליט סדרה דוקומנטרית משובחת: ״הרוזוולטים – היסטוריה אינטימית״. היא מספרת את קורותיהם של שני נשיאים וגברת ראשונה אחת: תיאודור, פרנקלין ואלינור. לאורך הפרקים שמשתרעים על פני מאה שנה, ניקרה בי השאלה מדוע אלינור רוזוולט – נמרצת, חריפה, ובוודאי ראויה מאוד – לא הפכה להיות הנשיאה האמריקאית הראשונה. אפשר לטעון כי הקדימה את זמנה. היא מתה ב-1962, כאשר נשים היו עדיין אסקופה נדרסת בחברה. אך היא, יותר מכל אישה אחרת, סללה את הדרך לפריצה הגדולה של נשים אל קדמת הבמה. שגרירות וסנטוריות, שופטות ושדרניות, מנכ״ליות ומדעניות, ועכשיו השלב העליון: נשיאה?
אין ספק שהגיע הזמן. כבר מזמן הגיע. אבל אמריקה שמרנית. אפילו סגנית נשיא עוד לא היתה, ובסך הכל שתי נשים היו בכלל מועמדות רציניות לסגנות. מקובל לטעון שאין יותר מחסום חברתי או פוליטי בפני נשים באמריקה, ששאלת הנשיאות היא כבר עניין פרסונלי, לא מיגדרי: אישה יכולה להיות נשיאה אם תצוץ אחת כזו ״מתאימה״. אני לא בטוח בכך.
התקרה המיגדרית באמריקה עבה מאוד. שורה של גורמי יסוד בפוליטיקה ובחברה עדיין חוסמים את הדרך לנשים. למשל, הנשיא הוא גם המפקד העליון של הצבא. מפקדת עליונה? לפי סקרי עומק זה עדיין לא מסתדר לחלק ניכר מהבוחרים, כולל בוחרות. נשים בפוליטיקה נוטות להתמקד בענייני חברה וכלכלה. בתקופה של משבר עולמי זה עלול להיות מכשול פוליטי. שיטת הפריימריז המפרכת בארה״ב, מחייבת את המועמדים להינתק כליל ממשפחתם. כאשר אישה עושה את זה, היא סופגת ביקורת על ״הזנחת המשפחה״ – אגב, במיוחד מצד נשים. שום גבר מעולם לא ננזף על כך. גם לא על התסרוקת או הקמטים. עוד מכשול: תהליך הבחירות בארה״ב מחייב סכומי כסף עצומים. רוב התורמים הם גברים, פשוט משום שרוב הכסף עדיין נמצא בידי גברים. אישה, בהגדרה, מתקשה יותר לגייס תרומות. ויש מכשולים רבים נוספים.
בחודשים האחרונים של 2008, כאשר סנטור אלמוני בעל השם המוזר ברק אובמה, החל במפתיע לנשוף בעורפה של הילארי קלינטון, המועמדת המובילה של הדמוקרטים, אמר לי אסטרטג במטה שלה כי האמריקאים יבחרו בגבר, אפילו שחור, לפני שיבחרו באישה. אני מודה שהתקשיתי לקבל את זה. אלא שגם היא וגם בעלה הודו אז בשיחות פרטיות, כי לאישה קשה יותר להיבחר מאשר לגבר שחור. האם זה עדיין נכון כיום?
בזירה נמצאת עכשיו לא רק ״מתאימה״ אחת, קלינטון, אלא גם שניה: קרלי פיורינה. הראשונה כבר היתה בערך הכל: רעיית מושל ונשיא, סנטורית של מדינת ענק, שרת חוץ, ומועמדת בולטת לנשיאות. השנייה פרצה את תקרת הזכוכית לנשים בתחום קריטי אחר: עסקים. היא היתה מנכ”לית ראשונה של אחת מ-20 החברות הגדולות – ענקית הטכנולוגיה HP – וכבר ב-2003 דורגה על ידי ״פורצ׳ן״ כאישה החזקה בעולם העסקים. אמנם שתיהן לא מגיעות לשיעור קומתה של אלינור רוזוולט, אך הן אינן מתמודדות מולה אלא מול שורה של גברים, רובם ננסים ציבוריים. בהשוואה אליהם הן מועמדות ראויות מאוד. השאלה העיקרית היא האם אמריקה השתחררה מהסקסיזם, ואיך הפעם יגיבו הבוחרים לסרטון הבלתי-נמנע: מי אתם רוצים שיענה לטלפון בשלוש בלילה בחדר השינה בבית הלבן – אדוני או גברתי?