״מגיע להם, צבועים, עכשיו יבינו עם מה אנחנו מתמודדים״. זה הדיבור, זו התחושה כאן. אפילו טרגדיית הפליטים העולמית משמשת להעצמת הקורבנוּת שלנו. ובאמת, עם מה אנחנו מתמודדים? הרוב הגדול של הזרים בישראל הגיע דרך נתב״ג, כשוויזת עבודה ישראלית מתנוססת בדרכונו הסרילנקי או הפיליפיני, והממשלה משתוקקת להגביר את היבוא הזה לצהלתן של חברות כוח האדם.
ואלה שעברו את הגבול מסיני? הציצו למטבח המסעדה, רדו לקומת השירות במלון, הביטו מי מנקה את הרחוב — ותגלו אותם, את הסודנים והאריתריאים, עובדים בעבור מעסיקיהם הרבים, כולל עיריות, שמעדיפים אותם כי הם זולים ״ולא מתלוננים ודורשים תנאים כמו הישראלים״, פי ששמעתי עד לזרא בוועדה לעובדים זרים בכנסת, שעמדתי בראשה; מאז הוועדה נסגרה, ביוזמת המפלגה שקוראת עכשיו לקלוט פליטים מסוריה. והיכן הם בלילה, האנשים הללו מאפריקה? אוספים את שכר הדירה לבעלי הנכסים. למה להסתפק ב–3,000 שקל לדירת שלושה חדרים, אם אפשר להשכיר אותה לשישה זרים שכל אחד משלם 1,000? ולמה רק שישה אם אפשר לדחוף עשרה?
פחות מ–50 אלף איש הם מונים, ״הבלתי חוקיים״, ומזמן הגעתי למסקנה שמשתלם להחזיק אותם במצב העברייני הזה: גם זול יותר, וגם מאפשר לייבא במקביל עוד עובדים. לכן נדחות כל ההצעות להוציא אותם מדרום תל אביב, על ידי הסדרת העסקתם. אפשר להוריד מיידית את הלחץ בשכונות, אבל לאינטרסנטים זה לא כדאי. הם רוצים לייבא עוד ועוד עובדים, בשיטת הדלת המסתובבת.
ומה עם ארצות אירופה? וארה״ב? יטבעו ב"שיטפון ההגירה״? כנראה שלא. המדינות הללו נבנות מהגירה. אין מדינות ״טהורות״. גל אחרי גל הם הגיעו, הגירו זיעה, ונהיו ״צרפתים״ או ״אמריקאים״. להתנגדות להם אין קשר למוצא או דת. שחורים או מוסלמים לא מחדשים דבר בשדה הפורח תמיד של שנאת הזרים. במאה שעברה היו במרסיי פוגרומים נגד מהגרים מאיטליה: לבנים, קתולים, דומים למקומיים — אבל ״זרים״, קורבנות של גזענות והסתה פוליטית רצחנית. בכל משפחה אצלנו יש סיפורים כאלה.
המהגרים, מאז ירד יעקב מצריימה, מבקשים חיים טובים יותר. באירופה רובם מתקבלים באופן חוקי, כי זקוקים להם לעבודה וכדי לקיים את מנגנוני הפנסיה הקורסים. כעת מגיע עוד גל, ושוב נדרשת הכרעה: לסייע בתיקון המצב בארצות המוצא כדי להרגיע את לחצי העזיבה, או להידרדר למלחמת גבולות ולמאבק מר בימין הקיצוני, שהמהגרים מבחינתו הם רק תירוץ למהלכים פוליטיים שאין להם שום קשר להגירה. שינוי בארצות המוצא אינו משימה בלתי אפשרית כמו שמאלפים אותנו לדקלם. מעבר לעובדה שלעולם העשיר יש חלק לא קטן במצב שם, יש לו בעיקר את היכולת לתקן. תקציבי הבריאות של עשר המדינות העניות באפריקה, יחד, לא משתווים למה שהאמריקאים מוציאים בשנה על גלידה. קצת פחות וניל, והעולם ייראה אחרת.
זו לא טובה לאומללים, אלא מהלך שנועד למנוע סבל כללי, והעולם צריך לעשות בחירות שפויות יותר. סוריה היא דוגמה מאלפת: ולדימיר פוטין ועלי חמינאי מקיימים את שלטונו של רוצח ההמונים בשאר אסד. ברק אובמה והמערב פועלים בצדק נגד תאגיד הפשע דאעש, אך בכך גם הם מסייעים לאסד, ואילו סעודיה וקטאר מתדלקות את ארגוני הרצח האיסלאמיים. רק לאופוזיציה הסורית הדמוקרטית איש אינו עוזר: היא נשחקת ונמוגה. המשחק הציני והמפלצתי הזה כבר יצר מספר בלתי נתפש של פליטים: 11 מיליון. אין להם לאן לחזור. עכשיו הם פשוט התחילו ללכת.
פורסם ב״הארץ״.