״בחור, אל תספר את הצרות שלך לאנשים. ל-20 אחוז מהם לא אכפת, ו-80 אחוז האחרים שמחים שזה קרה לך״… את העצה העוקצנית הזו העניק מאמן הפוטבול המיתולוגי לו הולץ, אחד האנשים השנונים באמריקה, לדורות של צעירים שבאו אליו לשיחת מוטיבציה.
מנסיוני המועט, הוא צודק. בכי, צרות, קיטורים… אין דבר פחות מושך מזה. אבל הנה, יש יותר ויותר קולות שמביעים יאוש, עד כדי עזיבת הארץ אפילו. יאוש מחוסר יכולת להגיע לשלום, לשנות את המדיניות החברתית החזירית, לבטל את הכפייה הדתית… בקיצור – יאוש כי אי-אפשר להחזיר את המדינה למסלול ״הנכון״, כי העסק אבוד.
אפשר לפטור את העניין בסגנון ליברמן, ולשלוף שוב את הציטוט החבוט של טוקו המכוער ממערבון הספגטי הידוע – ״כשאתה צריך לירות, תירה, אל תדבר״. אבל בעיני, התייחסות מבטלת שכזו היא החמצה. ולכן אני אגיד: לא צריך לירות ולא צריך להתייאש.
אין ספק, יש בעיות קשות. אבל מי שמכריז על יאוש, מקבל באופן תפיסתי את גישת הימין הקיצוני ששולט בממשלה. הוא גם מספק לימין הזה נשק חזק – נשק שאין לו בוויכוח על הנושאים עצמם. הרי מה אומרים בימין על יוקר המחיה או טירוף הדירות? על נישואים אזרחיים או תחבורה ציבורית בשבת? על המשך שלטון החמאס בעזה או על חלופה ריאלית לפתרון שתי המדינות? בתכלס, אין להם מה להגיד. השטח בוער. וכשבודקים את עמדות הציבור בנושאים האלה, מגלים פעם אחר פעם שאין בכלל רוב לעמדות הקיצוניות שמובילה הממשלה הזו. לכן, אצל הימין הכל רק הפחדות ואיומים, בסגנון ״כולם דאעש״ של נאומי ביבי.
אני עוקב בתשומת לב אחר נציגי הימין לאחרונה. עם חלקם אני גם מתעמת בשידורים שונים. ומה הטיעון הנפוץ ביותר שלהם, כשלוחצים עליהם להשיב לגופו של עניין: ״מה אתם רוצים מאתנו? הנה, אפילו בשמאל מודים שזה בלתי אפשרי״. מה שמזכיר לי את הסיפור הידוע על הבחור שהורג את הוריו ומבקש מהשופט רחמים כי הוא יתום…
בשיטוטיי בארץ אני אכן פוגש מיואשים פה ושם. לרובם, אגב, אין יכולת לעזוב ולפתוח בחיים חדשים באיזו ארץ מוריקה. את דבריהם גם לא תשמעו בתקשורת. זו האמת המרה. את קולות היאוש ״הציבורי״, נקרא לזה כך, משמיעים אנשים טובים שיש להם רצון עז שהמצב פה ישתנה, אבל חלקם לא מוכנים לעבור את הדרך הארוכה והמאמץ שזה דורש, אלא רוצים מין קפיצת דרך שכזו, או איזה טריק של קמפיין שנון. ואם מישהו חושב שהכרזות על יאוש מקדמות שינוי, הוא טועה. זה משיג את התוצאה ההפוכה, בדיוק כמו שהסביר הולץ.
אז שיהיה ברור: אין טריקים. הימין על זרועותיו התמנוניות – התנחלויות, גופי דת, הון וטייקונים, מינויים פוליטיים, מנגנונים מפלגתיים, גופי חינוך, תקשורת ומוסדות – כל המערך העצום הזה, לא יפנה את הזירה בגלל סיסמה או קמפיין – מוצלחים ככל שיהיו. הכיסופים בשמאל לאיזה נס פירסומי או תרגיל שיווקי שיחזיר אותו לשלטון, הם מופרכים.
לאנשים שגדלו והתבגרו לפני המהפך הגדול של בגין, ומרגישים כאליטה שלטונית שגנבו לה את המדינה, קשה להפנים את זה. גם לצעירים שנולדו מאז, וחיים במציאות קפיטליסטית פרועה של מסעות שיווק ויחסי ציבור, קשה להבין מול מה אנחנו עומדים.
נדרשת כאן עבודת עומק, מהשורש, ולטווח ארוך. עם דגש חזק על חינוך, תרבות, ומוסדות חברתיים. מי שעדיין חושב במושגים של ״הי, מה הבעיה, הרי התקשורת שמאלנית, ואם רק תהיה לנו סיסמה מוצלחת, נכבוש מחדש את הקהל״, פשוט לא מבין איפה הוא חי. אגב, התקשורת, למשל, כבר מזמן לא שמאלנית, אם בכלל היתה אי פעם כזו.
הדוגמא שממחישה סוג כזה של עבודת עומק היא ש״ס. בפעם הראשונה שרצה לכנסת, ב-1984, זכתה ב-4 מנדטים בלבד, וגם זה נחשב להפתעה גדולה. את עיקר האנרגיה שלה מאז, ש״ס תיעלה להקמה של רשת ענקית של חינוך ורווחה, מתוך אסטרטגיה מושכלת. התוצאות ידועות.
השמאל שנושל מנכסיו, לא ניסה לבנות בסיס חדש בעבודת עומק. במשך שנים ארוכות מאז אותו מהפך הוא המשיך לנסוע על אדי הדלק מהמוסדות המפוארים שהיו לו. אך אלה הלכו והתפוגגו, ובסוף נותרה רק נוסטלגיה ״לימים היפים ההם״ ובצדה התמרמרות על ״למה לא שומעים אותנו״. עם זה לא הולכים למכולת ולא מנצחים בחירות. גם לא בעזרת הפירסומאי המבריק ביותר.
כך זה היה, בגדול, עד ההרפתקה השלטונית האחרונה של חלק מהמחנה הזה, בתקופת ממשלת אולמרט. מאז, בימי מלכותו של קינג ביבי, מתרחש שינוי. אנשי שמאל רבים הבינו שהדרך לשינוי עוברת גם מלמטה, מהשטח, בבניית אלטרנטיבה. לא בהרפתקאות קואליציוניות מגונות. מידרשה חינוכית ובנק קואופרטיבי, ארגון עובדים ושין-שינים בשכונות, עיתון אינטרנטי ומוסד מחקר, אקטיביזם וארגוני זכויות, כתב עת לשירה ואירגון של תחבורה ציבורית, קהילות צרכנים ופעילות סביבתית – חינוך כלכלה רווחה תרבות תקשורת משפט פוליטיקה – ועוד המון, ים של יוזמות ופעילות, בכל המיגזרים, בכל הארץ.
זה מה שצריך לעשות, באופן מכוון. כתנועה, כמפלגה. אנחנו צריכים אירגון ומוסדות, ומוסדות צריכים כסף. לנו אין מימון ממשלתי נדיב ולא מיליארדר שמזרים כספים מחו״ל, אבל יש אתכם – כל אחד לפי יכולתו. לכן במקביל לפעילות התנועתית שצריכה להיות הרבה יותר רחבה, כזו שיוצרת רשת של מוסדות, נדרשת גם מעורבות אישית באופן שרובנו לא נדרש לעשות עד עכשיו. צריך להתחיל לחשוב כמו במחנות פוליטיים אחרים: איך כל דבר, כל שקל וכל פעולה, יכול להועיל לעניין. כי אנחנו במאבק. דברים גדולים וקטנים – הצטרפו לקואופרטיב צרכנים וקנו שם כמה שיותר. במקום להביא מתנה סתמית תתרמו כסף לאירגון חשוב. הצטרפו לאיגוד עובדים ושלמו את דמי החבר. הצטרפו למפלגה, תהיו פעילים בה. צאו לערבי תרבות עצמאיים ותעודדו יוצרים מקוריים. תהיו שחקנים אקטיביים באינטרנט, מתוך אג׳נדה. תשלחו את הילדים למסגרות חינוך ולתנועות שחותרות לשינוי. תובילו פרוייקטים בעצמכם באמצעות מימון-המונים ברשת… יש כל כך הרבה מה לעשות.
אז הנה, לסיום, דוגמא למישהו שעושה ומשנה. לא ביקשתי רשות לכתוב עליו, אז אני מקווה שלא יתעצבן. קוראים לו אמירם גולדין. לא רחוק מהבית שלו בגליל, הוא מטפח שטח בטבע שנקרא ״בוסתן נוף משותף״: מקום לפעולות משותפות של יהודים וערבים, של נוער, של אנשים מכל הסוגים שבאים ועובדים שם יחד. זה קשה, אפילו מפרך, אבל זו הכשרת לבבות, בפירוש. הייתי אצלו לפני שבועיים, ואמרתי לו שאני בטוח שהבן שלו עמרי, שנהרג בדרך לבסיס בפיגוע של מחבל מתאבד באוטובוס, היה גאה במה שאבא שלו עושה לזכרו. ״זה באמת מה שמחזיק אותנו״, אמר אמירם.
את הזיתים והשמן, שקניתי אצלו, הכל תרומה לעמותה (הנה כאן), אני מביא כמתנות בחגים וגם מסביר שזה לא סתם שמן מצויין, זה רעיון. והרעיון הזה – בעבודת עומק, בבניית מוסדות, בהשקעה לטווח ארוך של כולנו – הרעיון הזה ינצח.
חתימה טובה ושנה טובה,
ניצן
