דוד גרוסמן מחלץ אותנו מלפיתת החנק של ״המצב״

פורסם במגזין ״ליברל״ – גיליון ספטמבר 2015 שהוקדש ״למשפיעים״ בישראל.

ניצן הורוביץ

הבטתי בו מצדי הבמה כאשר נשא את הנאום המרכזי בהפגנה שערכנו בעת המלחמה האחרונה. קולו לא הסגיר זאת, הוא היה שקול, מדוד. אך מקרוב ראיתי שהתרגש. בסיום היה נסער ממש. דבריו היו חודרי לב וכבשו את הכותרות. "אין תמונת ניצחון במלחמה הזאת, של אף צד", אמר אז. "יש רק מראות של הרג והרס שלא יתואר. כל תמונה היא תמונה של תבוסה עמוקה של שני העמים. אין פתרון צבאי לסכסוך הזה״.

הבחירה שלנו בדוד גרוסמן כנואם המרכזי בעצרת, היתה כמעט מובנת מאליה. ממש כמו בעצרות אחרות, במלחמות אחרות, ובצמתים מכריעים של החברה הישראלית. מדוע בעצם? מדוע הוא? מדוע נחשב גרוסמן לקול הפנימי שלנו, למי שמבטא הרבה יותר ממחנה או שבט, אלא הווייה ישראלית שלמה, ומי שהוא בעצם אחד מגדולי הדור, למרות שהוא מתרחק מפוליטיקה וסולד מהגדרות ותארים מהסוג הזה?

שנים רבות אני עוקב אחריו. קראתי את מרבית ספריו. אחד מהם הוא הספר הישראלי האהוב עלי ביותר. שמעתי אותו בהופעות ציבוריות – עוד מתכניות הילדים של רשת א׳ ועד נאומיו בככרות – וגם פגשתי אותו וכמה מבני משפחתו לאורך השנים בנסיבות שונות.

כאשר ערכתי את סדר הדוברים בעצרת, חשבתי על המעמד המיוחד וההשפעה הגדולה שלו. נזכרתי במה שנאמר עליו כאשר זכה בפרס השלום הגרמני לפני מספר שנים. מי שהעניק לו את הפרס היה הכומר יואכים גאוק, פעיל זכויות האדם ממזרח גרמניה, שמאז נבחר לנשיא גרמניה. הוא הסביר שגרוסמן נותן דוגמא לציבור בכך שהוא מראה ש"שאנשים אינם נידונים להיות קורבנות של נסיבותיהם. יש להם בחירה, גם אל מול שרירותיות ודיכוי”. והוא יודע בדיוק על מה הוא מדבר. אביו היה אסיר בגולאגים הסובייטים, הוא עצמו נרדף על-ידי השטאזי, אך סירב להפוך קורבן של ״הנסיבות״, ולא נתן לשנאה ולאלימות לסחוף אותו ואת פועלו. בכך טמון כוח רב. ואילו גרוסמן? הפרס הוענק לו מכיוון ״שיצירתו אינה מניחה למלחמה לומר את המילה האחרונה״ – אותה מלחמה שגם הרגה את בנו אורי בלבנון ב-2006.

אין שום דבר מובן מאליו בחיבור של אנשי רוח למאבקים חברתיים. גם הזיהוי הקלישאי שלהם עם ״השמאל״ או עם מחנה זכויות האדם, מתנפץ לעתים קרובות מאוד אל מציאות אפרורית של ריחוק ואדישות. אולם כאשר איש רוח, אמן, חד ובהיר מחשבה, מתייצב למאבק ציבורי, יש בזה ערך רב, שניתן ממש לשמוע כמעט בכל משפט שמשמיע גרוסמן. ספרי התיעוד שלו, כמו ״הזמן הצהוב״ או ״נוכחים נפקדים״, היו בעלי השפעה עצומה.

מה אנחנו שומעים בדבריו? אומץ מוסרי, עצמאות אינטלקטואלית, ונחישות שלא לאבד תקווה בארץ הזו שלנו. לכן הנאומים הללו מובאים בשלמותם בעמודים הראשונים של העיתונים. הוא פטריוט ישראלי שמותח על ישראל ביקורת נוקבת. הוא עושה את זה ממקום אוהב, שרוצה להמשיך לחיות כאן, ורוצה שהמקום הזה ישגשג. לכן גרוסמן הוא בעל השפעה על כלל החברה הישראלית, לכן היא מקשיבה לו.

אין קולות רבים כאלה כאן. ״קצר פה כל כך האביב״, כתב בשיר שהקדיש לבנו, והלחין יהודה פוליקר. אחרי האביב הקצרצר מגיע הקיץ ועמו מלחמה כלשהי, והסכנה מוחשית מאוד. גם עכשיו, בימים האלה. לכן אנחנו זקוקים לגרוסמן. הוא מצליח לחלץ אותנו מלפיתת החנק של ״המצב״ ומחזק את ההכרה שיש פתח לשינוי, והוא נמצא בהישג יד. יואכים גאוק סיכם זאת כך: ״אתה ניצב בפני השנאה היומיומית, הגוליית שלך, כשאתה אפילו לא חמוש ברוגטקה, אבל אתה בהחלט דויד".