חברים יקרים שלום,
יש הרבה מתחרים, בלי עין הרע, על תואר הביזיון של השבוע. תיכף נזכיר כאן כמה כאלה, שמככבים במאבקים שלנו. ובכל זאת, מכל הביזיונות, יש אחד בולט במיוחד. הוא נשמע כמו פרודיה, אבל זה אמיתי: כנס גינקולוגיה, בלי נשים… לא מאמינים? הנה הדיווח. רק תחשבו על ארוע כזה: כנס ציבורי, המוני, שבו מדברים גברים בלבד על שלל נושאים נשיים – פוריות האישה, מיניותה, השפעות על חייה – בלי זכות דיבור לרופאות וחוקרות. מה זה אומר? שאישה היא לא בן אדם: הרי בכנס וטרינרים, החיות לא מדברות.
אגב, גם כאן, כמו בכל הסיפורים על השפלת הנשים שמגיעים סוף-סוף לכותרות, אין שום דבר חדש. הכנס הגינקולוגי הזה, למשל, מתקיים כבר 10 שנים ברציפות, מבלי שהוזמנה אליו אישה. ולא שבשנים הקודמות לא היתה מחאה. דווקא היתה, אבל הזירה הציבורית התייחסה בזילזול ובביטול, עם כל מיני אמירות בסגנון לימור לבנת, "למה אתם מתערבים להם בחיים", או האמירה שהכי מעצבנת אותי: "למה אתם עושים כפייה חילונית"… אז הנה דף המאבק שמובילה תנועת "ישראל חופשית", ואני קורא לרופאים הבכירים שאמורים להשתתף, לא לתת יד לחרפה. ביכולתכם, חד משמעית, לשנות זאת. ובכלל, יש לי עוד בקשה מכל מי ששומע על אירועים ותופעות שכאלה: דווחו לנו. הדרך היחידה לעצור את ההקצנה, היא לא לשתוק ולא לוותר וכן "לעשות עניין", ממש כפי שעשיתי השבוע ביחס לעוד סיפור מעצבן: חיילים לא קיבלו אוכל כמה ימים כי לא היה משגיח כשרות… ולכל מי שביקשו בעקבות המייל הקודם שלי, את הקישור לנאום בפני רה"מ על אבי כהן ועל הביזיון המכונה "העתקת כבישים ומסילות במיליארדי שקלים בגלל עצמות" – הנה כאן.
ואיפה המנהלת? מה נלין על רופאים, אם המדינה, בחוק, חוסמת את הנשים? כך למשל, רק גבר יכול לכהן כדיין בבית הדין הרבני (וכמובן שגם בתי הדין המוסלמים, הדרוזים, או הנוצריים בישראל הם על טהרת הגברים). אז מה אם לפחות מחצית מהפונים לבתי הדין האלה – בתי דין של המדינה, כדאי להזכיר – הן נשים? איך הדעת סובלת מערכת שלטונית שלמה, מערכת משפט, לא סתם גוף זניח, עם סמכויות עונשין ומאסר שחורצת גורלות של אנשים, שסגורה בפני מחצית האוכלוסיה? זה העיוות המובנה במערכת בתי הדין הדתיים אצלנו, והוא יעבור מן העולם רק כאשר ייפסק העירוב הבלתי-נסבל של דת ומדינה. אבל למה גם משרות ניהוליות בבתי הדין האלה חסומות בפני נשים? לבתי המשפט "הרגילים" יכולה להיות מנהלת. לבתי הדין הרבניים, לא. בחוק. אז הגשתי הצעת חוק שתעלה להצבעה בשבוע הקרוב.
להשתין מהמקפצה. בדיון הנורא בוועדת החוקה השבוע (בעצם רוב הדיונים בוועדת החוקה הם נוראיים), הגדרתי את חוק עורכי הדין, כאחד הדילים המסריחים בתולדות המדינה (הנה הדיווח המלא, וגם בהארץ). בדיון הזה ראיתי, ממש מול העיניים, מה פירוש להשתין מהמקפצה. כשהעיר לי אחד הח"כים מהקואליציה, על המילים הבוטות, אמרתי לו שהמילים הללו הן כאין וכאפס לעומת הגועל נפש שכתוב בהצעת החוק. בנאום במליאה הסברתי שהקומבינה האפלה הזו תופסת שתי ציפורים במכת מחץ אחת: רוב לימין הקיצוני בוועדה לבחירת שופטים, והשתלטות מוחלטת של החרדים על הוועדה למינוי דיינים. הקומבינה נוסחה במילים מפורשות, שחור על גבי חוק: מתן סמכויות דיקטטוריות לראש לשכת עורכי הדין, הדחת הנציגים שבחרו עורכי הדין רק לפני כמה שבועות (אשה ולראשונה גם נציג ערבי), וסילוק הנציג החילוני היחיד מוועדת הדיינים. לשמחתי, הצלחנו להסביר את העוול והעיוות של הצעת החוק, והיא הוכנסה למקפיא. לפחות לעת עתה. מה הלקח? בדיוק כמו בסיפור הקודם: אסור לוותר.
המפלצת של הולילנד הולידה כתב אישום מפלצתי אפילו יותר. אומרים שזו אחת השחיתויות הגדולות שנחשפו כאן. האמת, לא צריך להיות בלש כדי לדעת. מספיק לעבור ליד המפלצת, שאני רואה מחלוני בכנסת, כדי להבין שהיה משהו עקום במיוחד בהליכי האישור של הפרוייקט הדורסני הזה. אם אנחנו לא רוצים עוד מפלצות כאלה, צריך לעצור את רפורמת התכנון והבניה של נתניהו. הרפורמה תהפוך את הפירצות שאפשרו את הולילנד לנורמה בהליכי התכנון בכל מקום (הנה כאן).
בגאווה. שמחתי לגלות שנבחרתי למקום הראשון ברשימת המשפיעים של הקהילה הגאה. אז חברים, זה לא אני, זה אתם: תודה לכל המתנדבים והפעילים שבזכותם אני מצליח לנהל את המאבקים השונים. וזו ההזדמנות לקצת חדשות טובות: הצעת החוק לאיסור אפלייה בלשכות התעסוקה גם על רקע נטייה מינית אושרה בקריאה ראשונה, תרופות חדישות הוכנסו לסל התרופות – הישג חשוב ביותר, ועוד צימוק לסיום – הוסר האיום מעל פסטיבל הקולנוע הגאה, שימשיך לזכות בתמיכה ציבורית כראוי לו ולנו.
לסיום, כולכם מוזמנים להרצאה שלי על הדרך לשינוי חברתי בישראל, במכללה האקדמית ת"א-יפו, ביום חמישי ב-12:30. ובהמשך לפעילות נגד קווי ההשפלה, מתארגנת קבוצה חדשה שתעלה על האוטובוסים הנפרדים בתדירות גבוהה, ותיאבק בתופעה הזו לאורך זמן. מי שרוצה להצטרף לפעילות, מוזמן לכתוב למייל הזה.
להתראות, ניצן