פורסם ב״חכימא״.
מאת ח"כ ניצן הורוביץ
מאז שקראתי את הסיפור הזה בפעם הראשונה, התקוממתי על הנוקשות והשרירותיות העולה ממנו. ברבות השנים למדתי והבנתי כי הגישה הנוקשה הזו שזוכה לביטוי כה עז בפרשת השבוע, פרשת "חקת", מאפיינת את יחסה של הדת אל הספק ואל הפיקפוק. והדברים נכונים לכל הדתות, לדת כמושג שאינו סובל עירעור.
במרכז הפרשה עומד מעשה המים מהסלע, שגולת הכותרת שלו היא חטאו הגדול של משה, כביכול, והעונש הכבד שהוטל עליו. וזו השתלשלות הדברים: בני ישראל נודדים במדבר וצמאים למים. הם רבים עם משה ואהרון וקובלים כי הם גוועים בצמא. משה פונה לאלוהים ונענה שעליו לקחת את המטה, להקהיל את העם, לדבר אל הסלע לעיניהם, ועל ידי כך ייצאו מים מהסלע, והעם ישתה. עד כאן ההוראות.
חשוב להדגיש שבמהלך מסעות בני ישראל במדבר, כבר מתוארת פרשה של הוצאת מים מהסלע: בספר שמות מסופר שבו בני ישראל מגיעים לרפידים ודורשים ממשה מים, לפני שימותו בצמא. גם שם הם רבים עמו. משה מתפלל לאלוהים ונענה שעליו להכות בצור לעיני זקני בני ישראל, וכך הוא עושה.
בחזרה לסיפור שלנו. משה מקהיל את העדה וקורא להם "שימעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים?" ואז משה מכה את הסלע פעמיים, ומהסלע יוצאים מים רבים. מה כאן חטאו הגדול של משה? לפי רש"י, אלוהים ציווה על משה "לדבר" אל הסלע ואילו משה "היכה" בסלע. יש מי שטוען שמשה אף החמיר את העניין בכך שהיכה פעמיים על הסלע. מפרשים אחרים טוענים כי משה נענש משום שכינה את בני ישראל בכינוי "מורים" (מלשון ממרים), ואילו אחרים סבורים כי נענש בגלל שאמר "המין הסלע הזה נוציא לכם מים", ובכך התכוון לרמוז כאילו אלוהים אינו יכול להוציא מים מכל סלע שהוא…
כך או כך או כך, אלוהים כעס מאוד על משה, וגזר עליו עונש איום: הוא לא ייכנס לארץ ישראל יחד עם בני עמו. מדוע? "יען כי לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל ולכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". ליתר דיוק, העונש שהוטל על משה ואהרון הוא שלא ינהיגו את העם בכניסתו אל הארץ. זאת אומרת שהעונש הוא הפסקת מנהיגותם של שני האחים. אלא שבמקומות נוספים, בהמשך, מודגש האיסור עליהם להיכנס לארץ. הדברים מכמירי לב. "לא תעבור את הירדן", מבהיר לו אלוהים. ומשה מתחנן: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה". אך לשווא. משה אפילו אומר שייכנס לארץ כאחד מפשוטי העם. ללא הועיל. "ולא שמע אלי". גזר הדין תיאטרלי מאוד: "ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל. וראיתה אותה ונאספת אל עמיך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך." ומשה רואה את הארץ המובטחת מנגד, ומת שם.
כל מי שקורא את הדברים אינו יכול אלא להתקומם. אף אחד מהפירושים לחטאו של משה לא מסביר, אפילו במרוחק, עונש כה כבד. איך ייתכן שמשה ואהרן, אשר הוציאו את בני ישראל ממצרים והנהיגו אותם במדבר 40 שנה, יחטאו עד כדי כך שלא יוכלו הם עצמם להיכנס לארץ המובטחת? ואיפה פה הקשר בין החטא ועונשו? הלא הכלל המקובל הוא מידה כנגד מידה, והעונש חייב להלום ולהתאים לחטא, ומה הקשר בין החטא במי מריבה ובין הכניסה לארץ ישראל? והכי קשה להבין במה חטא אהרון שצורף למשה באותו עונש נורא?
וזהו לב העניין. אין הסבר סביר. יש אמונה, אמונה עיוורת. בלי ספקות, בלי פקפוקים, בלי מחאות. וכל סטייה מההוראות, ולו הקלה והזניחה וכנראה התמימה ביותר, תיענש ביד חזקה. ולא יועילו כל זכויותיו של משה וכל הישגיו האדירים, ולא יועילו חיים שלמים של מעשי מופת. סטייה קלה, שינוי קל, ואין רחמים.
כדי להתמודד עם השורה התחתונה הכאובה הזו, הועלתה הטענה כי משה בעצם נענש בחומרה שכזו על חטאים אחרים, כגון חטא המרגלים. השערה זו אולי קלה יותר לעיכול, אך אין לה סימוכין בפרשה. העונש נגזר על משה בו במקום. והיות וכבר היה אירוע של הוצאת מים הסלע, ההשוואה בין שני האירועים משלימה את הבהרת העניין העגום.
באירוע הראשון משה מקיים בדיוק את הציווי. נכתב שם במפורש "ויעש כן משה", שפירושו בכל מקום: ללא כל שינוי, בלי שום חיסור או תוספת. ולכן הפסוק לא חוזר ולא מתאר מה בדיוק עשה משה ומה קרה בהמשך. לעומת זאת במקרה השני, אחרי שמשה לוקח את המטה, כתוב "כאשר צוהר". והכוונה שעד כאן עשה משה כפי שצווה לעשות, מכאן והלאה יוזמים משה ואהרון מעצמם, ולכן הפסוק מפרט את מעשיהם ואינו מזכיר "ויעשו כן". זהו חטאם הגדול. היוזמה. ובדת אין לכך מקום. ואין גם טעם ותוחלת בחיפוש אחר הצדקות והנמקות. נעשה ונשמע.
האם כה מועט ערך האדם בעינינו, ערכנו שלנו, עד כי כך נבחר לנהל את חיינו? או שמא האמונה הראויה היא בנו, ברוחנו שלנו, ברוח האדם החופשי? "שחקי שחקי על החלומות, זו אני החולם שח. שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך", כתב שאול טשרניחובסקי. ומה באשר לאלוהים, אתם שואלים? כיצד הוא יקבל זאת? "אלוהים יסלח לי", אמר היינריך היינה. "זה תפקידו".