ביום שלישי בערב, התגודדו כ-200 אנשי ימין עטופים בדגלים מול שולחן השידור של ערוץ 2, בקרייה בתל-אביב. ההפגנה אירעה בשעת המהדורה המוקדמת, ועיקר האש כוונה כלפי הפרשן אמנון אברמוביץ': "בוגד", "מחבל", "חבל שלא נהרגת במלחמה", ועוד קללות וגידופים שאני מתבייש אפילו לכתוב כאן.
אברמוביץ' עצמו ישב שם במרחק יריקה מהמפגינים, שצרו על הכניסה למתחם ואיימו לעשות בו שפטים. הוא חולץ לבסוף באמצעות רכבו של מפקד המחוז של המשטרה, לא פחות.
הארוע הסתיים? ממש לא. אז רק החל הביזיון האמיתי – משני סוגים. הסוג הראשון הוא של התקשורת המיינסטרימית, זו שמדווחת באולפנים פתוחים אינסופיים ובעיתונים שלמים מדי יום, על כל דבר שקשור במלחמה. התקשורת הזו לקתה באלם מוחלט, וכמעט לא דיווחה על העניין. סוג של קשר שתיקה. לכן רבים לא יודעים על כך. אפילו הערוץ עצמו לא דיווח. למרות שמדובר בעמית, ואפילו מאוד מפורסם, ולמרות ההקשר האקטואלי הבוער, ולמרות שהסיפור הוא בעל עניין עצום והוא משקף תופעה שלמה, ואפילו היה יכול לזה רייטינג גדול (שזה הרי השיקול המכריע). שום דבר, לא כלום.
הביזיון מהסוג השני שמור לחלק מאלה שדווקא כן הגיבו, בעיקר ברשתות החברתיות, ובחרו להזדעזע מההתנפלות של "ג'ובניקים" על "נכה צה"ל וגיבור מלחמה". תסלחו לי, אבל התגובות האלה הם בדיוק באותה רמה עלובה כמו ההתקפות עליו. הן בעצם משחקות לידי התוקפים, כי הן מקבעות את המבחן המיליטריסטי שעל-פיו יישק דבר.
תגידו לי, מה זה בכלל משנה אם הוא נכה צה״ל? ומישהו שהוא לא גיבור מלחמה, מותר להתנפל עליו, לקלל, לאיים וגם להרביץ? ואם אמנון, שהוא אכן בעל צל״ש הרמטכ"ל על מעשה גבורה (במלחמת יום הכיפורים הוא המשיך לנהוג בטנק שנפגע, למרות שנכווה קשות בפניו ובגופו, כי חשב שנשארו בו אנשים), לא היה פצוע ולא היה בכלל במלחמה, אז אסור לו להשמיע את דיעותיו ואסור לו לעבוד? בתור קופאי ערבי בסופרמרקט, בתור זמרת נהדרת או שחקנית יהודיה שעושה גם פירסומות, בתור עובד תחזוקה דרוזי בעירייה? מה קורה פה לעזאזל?
ובדיוק באותו אופן, זה ממש לא לעניין להגיד שאלה שהתקיפו אותו, ומתקיפים גם רבים אחרים בימים האלה, ״לא עושים מילואים ולא היו בצבא״. מה זה משנה בכלל אם בנאדם אלים היה בצבא או לא? ונגיד שכן היה ואפילו הוא במילואים בעצם הימים האלה – אז מה, מותר לו לפעול באלימות נגד מישהו בדיעה אחרת?
אז שיהיה ברור ואני מדגיש את זה בכל מקום: אלימות והסתה לאלימות ואיומים – זה אסור. נקודה. בלי אבל ובלי אולי. אין גם נסיבות מקילות. לקרוא ״מוות״ עם אגרופים שלופים, זו עבירה. מוות לערבים או מוות ליהודים. אלה עבירות פליליות ומי שמבצע אותן הוא פושע. וכדאי שהמשטרה לא רק תחצוץ ותפריד כדי להגן על אנשים שמותקפים בגלל שהם מעיזים להביע דיעה אלא תפעל נגד התוקפים האלה. שזה אומר מעצרים וכתבי אישום. כך, חד וחלק. את חשבון הנפש על הכשל החינוכי וההכוונה הפוליטית, נעשה אחר כך. עכשיו צריך לכבות את האש.
וכעת לשאלה המעניינת באמת – למה? למה שותקים ומתעלמים, ולמה חלק גדול מאלה שאינם שותקים מעדיפים לומר את דעתם באיצטלה צבאית ולמקד אותה "בחוסן הלאומי" ("כסגן במילואים אני מוחה על ההסתה נגד שמאלנים שגם הם לוחמים עכשיו בחזית…"), ולמה חלק מאלה שלא שתקו מעבירים את עצמם זובור משפיל של התנצלויות והכאה על חטא? התשובה אחת: כי כולם רוצים להיות בחיקו החמים של הקונצנזוס, ומבועתים מהמחשבה מה יקרה אם ישחו נגד הזרם או חלילה מישהו יחשוב עליהם שהם כבר לא בקונצנזוס.
האמת, יש לפחד הזה בסיס. אנשים חוששים לפרנסתם, לפעמים לביטחונם, ואני מבין את זה. סלב מהטלוויזיה או מחסנאי במועצה האזורית. הבעיה היא שהפחד העדרי הזה הוא שמאפשר לקונצנזוס המדומה להתקיים.
כי אין קונצנזוס, אין זרם אחד, ואין פה מחשבה אחידה. רק לפי מבול התגובות שאני מקבל, כולל אינספור אנשים שניגשים ברחוב ומעודדים, אני יודע עד כמה חלק מהדברים ששוטפים אותנו דרך האולפנים וקריאות הקרב, לא מקובלים ואפילו מפחידים חלקים גדולים במדינה. אנשים סולדים מההטפות דתיות בחסות המלחמה, אנשים נגעלים מהתבהמות (שלט ברכה של עירייה במדינת ישראל: "חיילים – כנסו באמא שלהם, ושובו לאמא שלכם בשלום"), והרבה מאוד אנשים חושבים שאת שינוי המציאות הרעה בעזה צריך ואפשר להשיג בדרך אחרת, והתשובה לא יכולה להיות תמיד רק כוח ועוד כוח.
חושבים שצריך לכבוש את עזה, שבבעיה הפלסטינית אפשר לטפל רק בדרך צבאית, שנפתלי בנט הוא מנהיג הדור? זכותכם. הגידו זאת. חושבים אחרת? שאסור בשום אופן לחזור לכיבוש של שני מיליון איש, שהמחיר כבד ביותר, שיש פיתרון מדיני שהוחמץ ביודעין ובשיטתיות לאורך שנים, ושבנט וליברמן הם לא תרופה, אלא בעיה – אז תגידו את זה. זו לא רק זכותכם, זו גם חובתכם עכשיו. ואם זה מעודד, אז תדעו שהרבה מאוד אנשים חושבים ככה, אבל מעדיפים שלא להגיד.
וחשוב לי לומר עוד דבר. לא כאיזון ולא לצורך האיצטלה הלאומית ולא כדי שיחשבו שאני בקונצנזוס. אני יודע שגם אנשים שלא חושבים כמוני, הם ברובם הגדול מאוד לא אנשים רעים, אלא שוחרי טוב. וזה שיש חילוקי דיעות, לא מבטל את הדאגה והאהבה של מישהו לחיילים, את מה שמרגישים כשחייל נחטף, את ההזדהות עם המשפחות השכולות, ואת ההבנה לכאב ולפחד של המון אנשים פה מהטילים והטרור. אני לגמרי חלק מהעניין הזה, והלב קרוע והעיניים דומעות. אבל אסור בשום אופן שינצלו את התחושות העמוקות והכנות האלה, כדי להשתיק ולאיים ולכפות פה דיעה אחידה. ולנו אני אומר: אסור שבשם תחושות ההזדהות האמיתית שלנו, נגזור על עצמנו שתיקה. הדיעה שלנו לא רק לגיטימית, היא חיונית – בכנסת, בטלוויזיה, בפייסבוק, וגם ברחוב.
שתהיה לכולנו שבת שלום
ניצן