את הסיפור הזה אני מספר בפעם הראשונה. הוא התחיל בהפתעה עצומה, נמשך כבר 25 שנה, ולא מפסיק להפתיע אותי עד עצם היום הזה. וכשאני חושב עליו עכשיו, עדיין קשה לי להאמין שיכולים להיות צירופי מקרים כאלה. אבל עובדה.
המפגש הראשון היה בסינגפור. 1986. הייתי כתב בגלי-צה"ל, והגעתי לאי הטרופי המשגשג, עם הפמליה שליוותה את ביקורו של הנשיא חיים הרצוג במדינות אוקיאניה ואסיה. "ביקור", אני אומר, אבל זה היה המסע הארוך והמורכב ביותר של מנהיג ישראלי בעולם עד אז וגם עד היום. במשך יותר משלושה שבועות עברנו עם הנשיא בתחנות הבאות: ראוניון (אי צרפתי במזרח אפריקה), אוסטרליה, ניו זילנד, איי פיג'י, איי טונגה, הונג קונג, סינגפור, סרילנקה, קניה, וחזרה לירושלים.
סינגפור היתה כבר לקראת סוף המסע הזה, וכן, שלא יהיה לכם ספק, זו היתה נסיעה מופלאה. אחד מאנשי הצוות של חיל האוויר שהטיס את המטוס שלנו, סיפר שבסינגפור אפשר לפתח תמונות על המקום – חידוש גדול אז. הטייסים האלה תמיד היו הכי מעודכנים. וכשהיה לי רגע פנאי, הלכתי לחנות צילום כדי לפתח את הפילם מהנסיעה.
בחוץ שרר חום מטורף. אחרי שמסרתי את הפילם, נשארתי לחכות בתוך החנות הממוזגת. לידי ישב גבר שחור, בחליפת ספארי, והסתכל עלי במבט נוקב. זה היה קצת מוזר, אפילו מעט מדאיג. האיש לא הסיר את מבטו ממני. הוצאתי את המחברת שלי, והתחלתי לכתוב ידיעה ליומן החדשות הקרוב על פגישתו של הנשיא הרצוג עם המנהיג האגדי של סינגפור לי קואן יו.
לא הספקתי להשלים שורה, והאיש תקע ראשו במחברת, ואמר בהתרגשות עצומה: "זה עברית, נכון? אתה ישראלי". לא היה טעם להכחיש. "כן, אני ישראלי". הוא הביט בי במבט חודר, ובאנגלית מצוחצחת אמר: "את זה אתם עשיתם", ובעודו מדבר, שלח יד כלפי מטה, הפשיל את שולי המכנס שלו כלפי מעלה, וחשף רגל מעץ.
נחרדתי. הסתכלתי לכיוון הדלת. חששתי שהוא עומד לתקוף אותי. אלא שאז ראיתי שמסביבנו התקבץ מעגל של אנשים שהביטו בעיניים פעורות על המחזה. בלי לאבד שנייה, האיש המשיך לדבר, בהתרגשות הולכת וגוברת, כשהוא דופק על הרגל המלאכותית: "אני מאוגנדה, הייתי חייל, שמרנו על נמל התעופה באנטבה, שם החזיקו את בני הערובה הישראלים. ידעתי שזה דבר רע מאוד. ואז ירדתם מהשמיים. חייל שלכם ירה ואני נפצעתי. שכבתי על הרצפה וראיתי איך שיחררתם את השבויים, וזה היה אות מאלוהים. אתם הראיתם לי מה אני צריך לעשות: לעזור לאנשים, לעזור לישראל. ואתה הישראלי הראשון שאני פוגש מאז שהתחלתי בדרך החדשה שלי".
הדיבור נעתק מפי. בתיזמון מושלם, הגיש לי המוכר את חבילת התמונות מהודקות בתוך ניילון שקוף. האוגנדי תקע מבט בחבילה הקטנה, ופער את פיו. התמונה הראשונה היתה ממלכתית מאוד: טקס קבלת פנים לנשיא, עם דגל המדינה, באחת התחנות במסע. "זה הנשיא שלכם! זה עוד סימן". הוא פתח את הכפתור העליון בחולצה, והוציא החוצה צלב גדול שהיה תלוי על צווארו. "אני בשליחות מיסיונרית והפגישה איתך היא אות שבחרתי בדרך הנכונה".
בשלב הזה כבר לא חששתי. האיש שפע חיוכים והיה נרגש עד עמקי נשמתו. גם אני התרגשתי. הלכנו לבית קפה, והאיש, אדיסון סמפה שמו, סיפר לי את סיפור חייו לפרטי פרטים. כולל אנקדוטות על אידי אמין, אותו הכיר אישית. החלפנו כתובות, ונפרדנו בחיבוקים.
לאחר כשנתיים, קיבלתי ממנו גלויה. אני מסתכל עליה עכשיו: גלויה של מטוס "לופטהנזה" שהיו מחלקים בטיסות. הוא הוסמך לכומר, והירבה בנסיעות ברחבי העולם מטעם הכנסיה "להלל את שבחי ישראל". כמובן שלאחר מספר שנים, הגיע גם לכאן. הייתי אז בשליחות באירופה, ולצערי לא פגשתי אותו. אבל מכתב נפעם ונרגש מחוויותיו בארץ הקודש קיבלתי גם קיבלתי.
אחרי זמן מה, ניתק הקשר, ולא שמעתי ממנו מאז. יותר מ-20 שנה עברו. לפני כשנתיים התוודעתי מחדש למצב באוגנדה כשהתחלתי לטפל יחד עם חברי פרלמנטים אחרים בעולם, במסע הרדיפות שהתחולל שם נגד הומואים ולסביות. לחרדתי התברר לי כי הרוח החיה של מסע ההסתה הוא כומר מקומי בשם סמפה. אבל מפח הנפש נעלם כלא היה כאשר התברר לי שמדובר בכומר אחר. הכומר האוגנדי "שלי" אוהב כל אדם שנברא בצלם, כפי שפעם כתב לי.
אתמול נזכרתי בו. למרבה המזל הקשר בינינו התקיים לפני עידן האינטרנט, אז המכתבים נשארו. במהלך החג הוצאתי את התיקיות הישנות מעומק הארון, וקראתי מחדש את מה שכתב לי. היו לו הרבה תקוות עבורי והרבה ציפיות מישראל בכלל. האם עמדנו בהן? אני מאמין שכן.
כשקראתי את דבריו לאחר שנים, חשבתי שישמח מאוד לשמוע על ההתמודדות שלי בתל אביב. הוא מאוד אהב את העיר הזו, כאשר ביקר פה, ואפילו סיפר שפגש כאן אורתופד שעזר לו עם הרגל.
כתבתי לו מכתב ראשון מזה שנים רבות, לפי הכתובת האחרונה שיש לי ממנו. האם הוא שם? האם הוא בכלל חי? אני מקווה מאוד שכן. אם אקבל ממנו תשובה, אזמין אותו למסיבת הניצחון.
להתראות, ניצן
נ.ב. – התכוונתי לכתוב לכם על הבחירות, ויצא סיפור אחר לגמרי. לא נורא, זה קורה לי לפעמים. ובכל זאת אנחנו בעיצומה של מערכה סוערת, אז אני אסכם בארבע מילים את מה שרציתי לומר לכם: אני צריך את עזרתכם. יש לנו הזדמנות, עוד חודש בדיוק, לחולל שינוי גדול. אנחנו כבר מרגישים את רוחות השינוי באוויר, הסקרים מעודדים, ומספר הפעילים והמתנדבים שמציפים אותנו מרגש מאוד. כל אחד מכם יכול להיות חלק מהשינוי. גם מי שלא גר בעיר ולא יכול להצביע כאן. והעזרה הכי ממוקדת והכי מועילה עכשיו, היא תרומה כספית – כל אחת, כל אחד, על פי יכולתו.
כל שקל נוסף הולך ישירות לפעילות בשטח. 100 שקל יעזרו לנו להדפיס עוד חולצות, 200 שקל יביאו עוד עלונים ומדבקות, ותרומה של 500 שקל תקרב אותנו לשלט חוצות משמעותי נוסף. זה פשוט, זה מהיר, וזה באינטרנט בקישור הזה. אין לנו את המשאבים והכספים של חולדאי והמנגנון שמקיף אותו, אבל יש לנו אתכם, ובאמצעות התרומה שלכם נוכל לעשות את השינוי.