פורסם ב"העיר".
אנחנו הזויים. כבר שנים אנחנו הזויים, ומנותקים, ולא מציאותיים כי אנחנו רוצים צדק חברתי. בישראל? הצחקתם אותם. אין מחאה חברתית בישראל, ומי שיוצא להפגין הוא הזוי, מנותק, לא מציאותי. אז זהו, שעד כאן.
בשנות ה-90' ראיתי את מחאת הדיור של הפריסאים שהקימו אוהלים בכל פינה, ובשנות ה-2000 את ההפגנות במדריד, ושאלתי את עצמי למה זה לא קורה אצלנו. ראיתי מאז את ההתנערות לאורך עשור שלם בסיאטל ובגנואה ובברלין – התנערות מעיוותי השוק והגלובליזציה הדורסנית שיוצרת פערים חברתיים מטורפים, וכבר שנים אני מחכה שזה יקרה גם אצלנו. והנה זה בא.
ביום חמישי, לפני שבועיים, באתי אחר הצהריים לרוטשילד מול הבימה. שעה-שעתיים קודם לכן הוקמו שם כמה אוהלים, נפרשה מחצלת, ועליה מעגל של חברים. הזויים שכמותם: תל-אביבים, צעירים, עובדים, יצירתיים. היתה להם הזייה פרועה במיוחד: להגיע לדירה, או לפחות להיות מסוגלים לשכור דירה במחיר שישאיר להם כסף לחיות כמו בני אדם.
ישבתי יחד איתם שעות, עמוק אל תוך הלילה. הלילה הראשון. באו המונים. אנשים עם עיניים נוצצות. היה חשמל באוויר למרות שעוד לא היו שם הרבה מיקרופונים ולא אולפנים באוהלים עם שידורים חיים. החשמל זרם בין האנשים. חיבר אותם למשהו עצום. דורון צברי הסתובב עם מצלמה קטנה ותיעד את הפלא. "זה מדהים, זה מדהים", לא הפסיק לומר. אני מקווה שיראה לי מתישהו את הצילומים ההזויים האלה.
אבל הפלא הגדול, ההזייה האמיתית, התרחש דווקא למחרת: האוהלים לא נעלמו. בניגוד לתחזיות של רואי השחורות וגדודי הציניקנים, המחאה רק התחזקה. האוהלים התפשטו במעלה השדרה. והשיחות הלכו והתלהטו. על המחצלות ובין האוהלים והסככות. לא רק דיור. מדינת רווחה. לא רק שכר דירה. שיוויון. לא רק מעונות לסטודנטים. צדק חברתי.
מאז ובמשך שבועיים, עד הרגע הזה, אני יושב ומקשיב לסיפורים של מאות אנשים. לילה אחר לילה. בתל-אביב ובכפר סבא. בירושלים וברחובות. סיפורים שנשפכים מהלב. סיפורים של אנשים אכפתיים, מעורבים עד עמקי נשמתם, וחרדים כל כך לדמותו של המקום הזה. הווידויים זורמים, והדמעות זולגות. מהאישי אל החברתי. מהפרט אל הכלל. אנשים שדואגים לכיס של החברים שלהם, לא רק של עצמם.
ואז, החשמל הזה שנטען באוהלים, בלילות הבלתי-נגמרים, התפרץ ונשפך. ממרמורק לאבן גבירול, ולרחבת המוזיאון. רבבות צעדו שם. הרבה יותר ממה שהעזנו לחלום. ומשם למאהלי ירושלים, ולדיונים הלוהטים בכנסת מול אנשי ראש הממשלה. "רק השוק יחליט. היצע וביקוש, וזהו", הטיחו בנו. ואנחנו אומרים להם את ששמענו באוהלים: ערבות הדדית, סולידריות חברתית, ואהבת לרעך כמוך. ומה הם משיבים לנו? נכון, "הזויים".
"הדמיון לשלטון", כתבו הסטודנטים בפאריס ב-1968 על קירות הסורבון. "הדמיון לשלטון", קוראים בתל-אביב ב-2011. הזוי? בהחלט. וכל כך אפשרי.