המאמר המקורי התפרסם באתר NRG
מאת ניצן הורוביץ
השדות מתחילים להוריק, והטבע החורפי קורא לנו. אלא שכדי להגיע היום לשדה מלבלב צריך זמן, הרבה זמן. פתאום גם צריך מכונית כדי להגיע לשדה פתוח, סתם שדה, וצריך גם לנסוע רחוק. בדרך לשם, בין הפקקים לתחנות הדלק ומחסני הרהיטים, מישהו מספר שפעם היו פה, ממש כאן, משני צדי הכביש הזה, שדות ירוקים. כן כן, אומרים שפעם היה אפשר לצאת מהעיר, אפילו ברגל, להגיע לשדה, להביט סביב ולא לראות מרכזי קניות ומוסכים, לא לשמוע את נהמת המנועים על הכבישים. העיר נגמרה באיזשהו רחוב, ושם התחילו השדות הגדולים.
האמת שגם אני עוד זוכר משהו. פרדסים קרירים שהקיפו את נס ציונה, שדות עצומים של חרציות סביב רחובות, ודיונות מרהיבות מראשון לציון ועד חופי בת ים. ככה הרווחנו פעמיים: גם עיר נחמדה, הומה ותוססת, וגם טבע אמיתי, קרוב לבית.
אבל בזמן האחרון אני מתחיל לחשוב שאולי אני פשוט מדמיין. העיר היום לא נגמרת בשום מקום, ואיפה שאמור להתחיל הטבע משתרע גיבוב של קניונים/מוסכים/מזנונים. היתכן שטיולי השבת לפרדסים האין-סופיים לא היו אלא פנטזיה, שמדורות הצופים וא"שי הלילה בחולות הגדולים הם זכרון תעתועים, והאם באמת היו גבעות אירוסים בראשון, נס ציונה ורחובות ולא רק מיזמי נדל"ן כעורים בעלי שם כזה?
הנתונים הם חד-משמעיים: השטחים החקלאיים והשטחים הפתוחים בכלל, ולא רק באזור המרכז, חשופים למתקפת נדל"ן פרועה. מה שלא הולך בבניה מסודרת, חוקית, שגם היא אינה יודעת שום גבולות, הולך בבניה בלתי חוקית: משלטי פרסומת פיראטיים ואתרי פסולת ועד מגרשי מכוניות ומרכזים מסחריים למיניהם שמכסים את השדות.
במקביל, ויש לכך קשר מובהק, מידרדרת העיר הגדולה, זולגת סביב, מתפוררת. הכיעור, ההזנחה, התחבורה הציבורית העלובה, הזיהום… החזקים נוטשים את העיר ועוברים אל איכות החיים של "הטבע", על חשבון הטבע, והכל מבוטן, סלול, מגודר. פעם הרווחנו פעמיים: מהעיר ומהטבע הקרוב אליה. היום אנחנו מפסידים פעמיים: העיר הופכת לבלתי נסבלת, והטבע סביבה הופך לבלתי קיים. ומי שבכל זאת רוצה לחוש קצת טבע? כנראה שהדרך היחידה היא כמו שהמליץ שר הפנים לשעבר אברהם פורז: מי שרוצה טבע שייסע לספארי באפריקה. ולמי שאין כסף? גם לזה היתה לפורז תשובה: "שיצפה בטלוויזיה". אולי בזכות המשנה הסביבתית המרשימה הזו, שובץ פורז במקום החמישי ברשימת "הירוקים". אולי.
ואולי במדינה כל כך קטנה באמת אי אפשר לשמור על הטבע? אז זהו, שאפשר. אמנם נכון שבישראל לא יהיו הרבה שטחים פתוחים. זו מדינה צפופה ושטחים פתוחים נחוצים לפיתוח, ופיתוח הוא לא תמיד דבר שלילי או מכוער. זו, אגב, טעות כרונית של ירוקים מסויימים, שגורמת נזק למחנה הירוק כולו: ההתנגדות האוטומטית לכל תוכנית פיתוח או בינוי. מסעי צלב ירוקים מהסוג הזה נדונו מראש לכשלון. האוכלוסיה גדלה בקצב מהיר, גם הפעילות הכלכלית, אורחות החיים משתנות, ועמן גם המציאות הסביבתית. לכן, השאלה היא לא בעד או נגד פיתוח, אלא איזה פיתוח, ובמיוחד איפה. פיתוח יכול להיות הרסני ודורסני, ופיתוח יכול גם להיות נפלא ולבטא את הישגי האדם תוך הרמוניה עם הסביבה, או במילים אחרות "פיתוח בר קיימא".
העיר הנכונה מאוכלסת בצפיפות, כי היא עיר, וטוב שכך. איזורי המסחר נושקים לאזורי המגורים, ולעתים משולבים אלה באלה, אך הבתים המשותפים מתוחזקים היטב בזכות חוקי עזר עירוניים נוקשים. העיר הנכונה כוללת מיתחמים של שיכון ציבורי ופרטי, משופעת בגנים, בשטחים פתוחים, ובמתקני ספורט. כדי להבטיח את איכות החיים והצמיחה הכלכלית בה, היא בעלת מערכת משוכללת ומושקעת של תחבורה ציבורית ומנהלת בקרה קפדנית על הרכב הפרטי. זהו תנאי המפתח. העיר הזו נכונה גם משום שהיא נגמרת בנקודה מסויימת, ולא זולגת אל הטבע שסביבה ובתוכה באמצעות הזרמת שפכים, פיזור פסולת, זיהום האוויר, בינוי החופים, וביטון הפארקים והגנים.
גבולות הפיתוח צריכים להישמר בקפידה. קהילות כפריות אמיתיות, כגון קיבוצים ומושבים עם בסיס חקלאי מובהק, הם חלק מנוף הארץ ומורשתה. אך ישובים פרבריים חדשים באווירה "כפרית" הם תענוג מפוקפק שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. במיוחד יש להישמר מתופעת "הקניון המתפרס". אין דבר הרסני (ומכוער) יותר מאשר אותם קניוני-זוטא שמתפשטים לאורך הכבישים. אתמול היתה כאן רק תחנת דלק, היום צץ לידה מחסן רהיטים, מחר יקום פה בית קפה, ומה יקרה לשדה היפה שמדי סתיו עולים בו החצבים? שום דבר כבר לא יעצור את החניון הגדול שצריך לזפת כדי לקלוט בנוחות את מאות המכוניות שפוקדות את המיני-קניון הזה.
לא פשוט להכריז שכושר הנשיאה של הארץ הזו הולך וכלה. הכרזה כזו כרוכה בניפוץ טאבו: החל מהמיתוס על "שלמת הבטון והמלט", וכלה בחלום האמריקאי על בית הפרבר שתושביו תלויים לחלוטין במכונית ומבלים בתוכה את רוב זמנם הפנוי. אך המשך המדיניות הנוכחית, של הרס מטורף של השטחים הפתוחים האחרונים למען התעשרות מהירה של כמה נדל"ניסטים, יהיה קשה בהרבה.