פורסם בהארץ.
מאת ניצן הורוביץ, פאריס
העיתון הצרפתי "לה מונד" בחר – במקרה או שלא במקרה – בעיתוי מציק לפרסום מאמר חריף של חמישה אינטלקטואלים יהודים הקוראים לתפוצות להתגייס נגד "מדיניות ההתאבדות" של בנימין נתניהו. המאמר נשלח ל"לה מונד" לפני יותר מחודשיים, בעיצומה של פרשת הר חומה, ונשמר במערכת. שבוע וחצי לאחר הפיגוע בירושלים, כאשר שגרירות ישראל בפאריס עסוקה במתקפת הסברה בעניין הטרור הפלשתיני, פורסם המאמר בהבלטה ועורר סערה בקהילה היהודית התוססת והיצרית כל-כך של צרפת.
"יהודי התפוצות, המהוות רוב ביהדות העולמית, ידעו עד עכשיו רק חובות. כעת מוטל עליהן, בשם ערכי הצדק המשותפים שלנו, להפגין את זכות ההתערבות שלהן נגד מדיניות התאבדותית. כוחות השלום בישראל, הנתונים בקשיים, מבקשים זאת מאתנו. נדרוש בפומבי, בלי לחכות לגרוע מכל, לשוב לדרך השלום". על המאמר חתומים חמישה, כולם שמות ידועים למדי בקהילה האינטקלטואלית היהודית, והצרפתית בכלל: ז'אק דרוגי (עיתונאי), ז'אק חסון (פסיכואנליטיקן), ז'אן ליברמן (עיתונאי), דניאל לינדנברג (היסטוריון), פייר וידאל-נאקה (היסטוריון).
המאמר הוא חוליה נוספת במאבק העז על תהליך השלום המתחולל בקהילה היהודית בצרפת – הקהילה השניה בגודלה בעולם. גלי ההדף של האירועים בישראל מאז הבחירות אשתקד זיעזעו את אמות הספים של הארגונים המרכזיים בפאריס. בקרב היהודים ניכרת התחבטות נוקבת באשר לדרך בה יש לנהוג כלפי ממשלת נתניהו, לנוכח העמדה הברורה והחד-משמעית של צרפת בעד תהליך השלום. המאבק נחשף בפומבי בחודש נובמבר עם פרסום העצומה "לעצור את תהליך המלחמה הישראלי-ערבי", עליה חתמו מאות אישים יהודים. מאז נערכו מפגשים וכינוסים רבים, שהבולט בהם נערך בבריסל, תחת הסיסמא "העם היהודי תומך בתהליך השלום".
החידוש במאמר הנוכחי הוא הקריאה החד-משמעית של אישים יהודיים בולטים, כולם בעלי קשרים אמיצים עם ישראל, להתיצב בגלוי ובתקיפות בשתי חזיתות: נגד מדיניות ההרס והאבדון של נתניהו, ונגד הכניעה של הנהגת הקהילה בצרפת לקו הפסול של ירושלים. בשיחה ל"הארץ" מודה דניאל לינדנברג, אחד הכותבים, כי הוא וחבריו עושים כעת שימוש באותה "זכות התערבות" שתבעו לעצמם אנשי הימין בצרפת שפעלו נגד מדיניות השלום של ממשלות רבין-פרס. ראוי לציין כי תומכי אוסלו וכל צמרת הקהילה יצאו אז בחריפות רבה נגד פעילי הימין, ובראשם אנשי בית"ר-תגר של ז'אק קופפר. טענו אז נגדם כי הם, "שיושבים על גדות הסיין" ואינם שותפים לסיכונים ולחובות המוטלים על הישראלים, אינם רשאים להתערב בהכרעות הממשלה הישראלית הנבחרת. כעת נוהגים מתנגדי נתניהו באותה דרך בדיוק.
מה שהליכוד טען כשהיה באופוזיציה עובד עכשיו נגדו", אומר לינדנברג. "לפני הבחירות נתניהו קרא לתפוצות להתנגד למדיניות הממשלה. כאשר הגיע לשלטון הוא אומר לנו שהעניין הזה הוא נחלתה הבלעדית של הממשלה ושל הישראלים, ואנחנו צריכים רק לתת כסף ולתמוך."
המאמר פותח בקריאה ליהודי צרפת "לצאת מהאמביוולנטיות" ולהביע בבירור את תחושתם על מדיניות נתניהו. בנקודה זו טמונה הבעיה העיקרית: מהי בדיוק תחושתם של יהודי צרפת? מפגשים יום-יומיים עם יהודים בצרפת מכל תחומי העיסוק והקשת הסוציו-אקונומית מעידים כי הקהילה המרתקת הזו חצויה באופן דרמאטי. הרושם הוא, ובזאת מודים גם כותבי המאמר, כי הקהילה "המאורגנת" נוטה לתמוך בנתניהו. אולם "המאורגנים" מונים לכל היותר %מכלל היהודים. השאלה הגדולה היא כיצד חשים כל אותם יהודים המנותקים לחלוטין מהארגונים הקהילתיים.
בימין טוענים כי התמיכה בנתניהו "ברחוב היהודי", בסיס הקהילה, היא בעלת המשמעות הרבה ביותר משום שרק הפעילים, המאורגנים, ושומרי המסורת, הם בעלי יכולת השפעה והתגייסות. יתכן שיש בכך הגזמה, אך הדברים אינם מופרכים. כנגדם, מעריכים כותבי המאמר ורבים המחזיקים בדיעותיהם, כי "הרוב השקט" בקרב שאר היהודים תומך בתהליך השלום. הם אף טוענים כי גם בקרב "המאורגנים" רק מיעוט קטן וקולני מתנגד להסכמי השלום, והשאר אינם מעיזים להתבטא עקב הגישה המסורתית בקהילה לתמוך בכל ממשלה מכהנת בישראל. לדבריהם, "האולטרה-ציוניים" בקהילה, במיוחד פעילי הליכוד-צרפת, מנצלים את המסורת הזו כדי להקצין את המדיניות המתונה של הנהגת הקהילה, ובראשה הקרי"ף (ארגון הגג של המוסדות היהודיים).
הקצף יצא על דברים שיוחסו לפני מספר חודשים למנהל הקרי"ף שאמר כי "ביחס לירושלים, הרוב המכריע של יהודי צרפת מעריך כי ישראל פועלת בזכות ורשאית לבנות בהר חומה, גם אם ניתן לטעון שהעיתוי אינו מתאים". כותבי המאמר מתקוממים נגד הקביעה הזו, וטוענים כי היא תוצאה של השפעת הקיצוניים על הנהגת הקהילה. אין להם שום זכות לטעון כי הם מביעים בעניין הזה את דעתם של רוב יהודי צרפת", אומר לינדנברג. "הקרי"ף חייב לבטא את הפלורליזם בקהילה, אבל הוא נסחף אחר נתניהו, שדווקא מסכן את ביטחון ישראל".
ואתה סבור שכך חשים רוב יהודי צרפת?
הו לא לא. זו מלכודת שלא ניפול לתוכה! אנחנו אומרים שאנחנו מייצגים מיגזר מסויים בקרב יהודי צרפת. אין לנו שום יומרה לייצג את הקהילה, כמו שמתיימרים אנשי הליכוד. אנחנו גם איננו טוענים שהקרי"ף איננו לגיטימי, כפי שגם כן טענו בליכוד. אנחנו רוצים, בפשטות, שהציבור יידע – במיוחד בישראל – שיהודי צרפת אינם בהכרח תומכים בכל החלטה ופעולה של נתניהו. יש בקהילה שלנו פעילי שלום ויש פעילי מלחמה. לצד שני המיעוטים הרעשניים הללו, יש ציבור גדול שלא מתבטא, ואני סבור בכנות כי רובו תומך בתהליך השלום. הקריאה שלנו נועדה לעורר אותו."
כעדות נוספת לסחף בהנהגת הקהילה מביאים הכותבים הצהרות נוספות של מנהל הקרי"ף המצביע על "השינוי הברור" שחל בנתניהו מאז הסכם חברון. דברים אלה מוכיחים, לדעתם, כי "הדיאלוג הביקורתי" שנשיא הקרי"ף, אנרי אז'דנברג, הבטיח לנהל עם נתניהו, עבר מן העולם, וההנהגה היהודית – במקום לגלות אומץ – התיישרה לחלוטין עם קווי הממשלה.
מצב זה, על רקע סכנת המלחמה הטמונה במדיניות נתניהו, מחייב לדעתם להגביר את תנועת ההתנגדות בתפוצות, משום שהקשרים הטבעיים בין יהודי התפוצות ובין הישראלים אינם יכולים להישאר חד-צדדיים. בשם המחוייבות היהודית לביטחון ישראל, ומשום כך למען השלום, הם קוראים להתערב בדחיפות כדי לעצור את המירוץ לתהום": הרס תהליך השלום, חידוש מכוון של ההתנחלויות בניגוד להסכמים, וסגר חונק ומסוכן של השטחים הפלשתיניים. המאמר מצטט דברים של המשפטן דניאל ז'קובי: "התפוצות נגררו במשך זמן רב מדי אחר ממשלת ישראל בעניין השלום… כעת הן חייבות להחליף את דעת הקהל הישראלית, שהיא חנוקה לעתים קרובות בבעיות פנימיות".
דניאל לינדנברג, לא מוגזם לדרוש "להחליף את דעת הקהל הישראלית"? אתם בכל זאת יושבים בפאריס.
זה ניסוח קשה, אבל מהרגע שממשלת ישראל אינה מדברת בשם כל העם היהודי, יש לעם היהודי הזכות להשמיע את קולו, במיוחד בעניין שרחוק מאוד מלהיות עניין ישראלי פנימי. הרי המדובר בתהליך השלום! נתניהו עושה הכל כדי להחזיר את הגלגל לאחור, וזה מחייב ללא ספק את התערבותנו. זה לא אומר בשום אופן שהתפוצות נוטלות את מקומו של העם בישראל או של הממשלה. אך יש להן זכות התערבות."