איך לא הגנתי בגופי על מירי רגב

ח״כ ניצן הורוביץ בהפגנת המחאה החברתית - יולי 2011

פורסם ב״הארץ״.

לפני כמה ימים נאלצתי להאזין לפנינים של שרת התרבות. הייתי קהל שבוי: נהג האוטובוס פתח את הרדיו בקולי קולות. מירי רגב התנפלה על המעצרים והפשפשים בחקירות השחיתות. כששמעתי אותה זועקת ומאשימה את כל העולם בהתנכלות ״למלך״, כפי שחנפה לנתניהו עם שובו מאחד ממסעותיו, נזכרתי בפרשה אחרת, בה היינו שנינו מעורבים: מירי ואני. גם אז, כולם התנכלו, כולם היו אשמים – והיא, כמובן, הקורבן. הנה הסיפור, במלואו.

ב-15 ביולי 2011, ביום השני של המחאה החברתית, הופיעה לפתע ח״כ רגב בשדרות רוטשילד בתל-אביב. אולי חשבה שהתדמית העממית שלה, כביכול, תזכה אותה בקבלת פנים אוהדת. לתדהמתה, קרה ההיפך הגמור. גם אני הייתי שם, כמעט יממה רצופה מאז שהחלה התסיסה בשדרה. הזדהיתי עם המחאה והרגשתי חלק ממנה. אולי מפני שלא ניסיתי לנאום, ולא באתי עם מצלמות ומיקרופונים, אלא ישבתי במעגל יחד עם כולם – הפעילים קיבלו אותי. ברור שזה היה קשור גם לעמדות החברתיות שלי.

כאשר ראיתי את רגב מגיעה, מלווה בצוותי טלוויזיה כמובן, התרחקתי משם. לא רציתי לקחת חלק בהצגה שלה, ובמיוחד לא רציתי שיחברו אותי לסוג הפוליטיקה שהיא מייצגת. ידעתי שהיא תעורר מהומה – זו תמיד המטרה שלה. הפרובוקציות שלה מיועדות למיקסום ההד התקשורתי. רגב היא מומחית לתקשורת, וזו אוכלת לה מהיד בהנאה – בין אם כדוברת צה״ל בהתנתקות ובלבנון השניה ובין אם במחאה החברתית.

בשדרה נוצרה מיד התקהלות סביבה, עם קריאות נגד העוול החברתי ונגד הממשלה. "אתם לא רצויים פה. אתם מקבלים כסף ולא מטפלים בבעיות שלנו”, אמר לה אחד הפעילים. רגב, כדרכה, לא באה להקשיב אלא להטיף. ״הזויים, אנרכיסטים״, הטיחה בהם. מישהו קרא לעברה: "קיבלת את הפוטו-אופ שלך, עכשיו תלכי”. רגב: ״אתה סתום?״ לבסוף עזבה את המקום בבושת פנים. במהלך ההתגודדות מישהו גם התיז מים מבקבוק.

רגב מיהרה לדווח לאומה. ״היו להם ראסטות״, סיפרה בזעזוע. למחרת כינסה מסיבת עיתונאים. יותר משזעמה על שסולקה מהמחאה, חמתה בערה בה על כך שאני נשארתי: ״ניצן הורוביץ מתקבל בזרי פרחים, וכשאני מגיעה – קוראים לי פשיסטית”. היא אף הכריזה שתגיש תלונה נגדי, על כך שלא התערבתי למענה אצל המפגינים ולא הגנתי עליה מטיפות המים. כמובן שלא החמיצה את ההזדמנות לשרבב קצת גזענות לעניין: ״אם זה ח״כ ערבי, הוא היה רץ לחבק אותו״.

התקרית עוררה מבול של בדיחות ברשתות. רגב הזועמת לא ידעה את נפשה. ״אני חברת הכנסת מירי רגב, חברת כנסת!״, הטיחה בסתיו שפיר בעימות טלוויזיוני. היא לא פסחה על שום אולפן במסע ההכפשות שלה נגד המחאה. ״כולם עם ריח של אלכוהול מהפה״, דיווחה לתקשורת, ״ומה שהם עושים במאהל זה לשתות אלכוהול״.

ומה עלה בגורל הקובלנה נגדי? ועדת האתיקה דחתה אותה מכל וכל. ההחלטה הונחה על שולחן הכנסת, והעלתה חיוכים רבים במשכן. אבל הטקטיקה של רגב הצליחה. מאז היא רק עלתה: זינקה בפריימריז בליכוד, מונתה לשרה ונמנית על המעגל הקרוב של ראש הממשלה. עכשיו הפוליטיקה שלה משמשת מודל לחיקוי לקבוצה שלמה של חברי כנסת. הם פועלים באותו אופן ששימש להכפשת המחאה: התקפה בוטה מתוך התקרבנות. זעקת הקוזאק הנגזל. הכל כדי לזכות בתקשורת, שאותה כמובן משמיצים בלהט. והתקשורת? משתפת פעולה עם כל פרובוקציה. אז אם מישהו יעריך שביום מן הימים רגב עשויה להגיע לראשות הממשלה – איש כבר לא יחשוב שזה הזוי.