הדיווחים זורמים מסקוטלנד, ואני חושב דווקא על אירלנד. איך דברים קורים ואיך אנחנו תקועים.
״אם אתם הצלחתם לצאת מהטירוף, אז גם כאן אצלנו זה אפשרי״, אמרו לי שם פעם. אז זהו, שבסוף אנחנו לא הצלחנו והם דווקא כן.
הנה הסיפור: זה היה בבלפסט, צפון אירלנד, בעיצומה של חגיגת אוסלו. 1994, ממשלת רבין-מרצ, ישראלים ופלסטינים מסרבים להיות אויבים. גל של יוזמות שלום מציף את העולם. בדרום אפריקה מתחסל האפרטהייד, או-טו-טו ישראל וירדן חותמות, ובצפון אירלנד הסכם היסטורי שמסיים מאות שנים של מאבק אלים. לשם נסעתי כשליח עיתון ״הארץ״.
זה התחיל דווקא לא טוב. אני זוכר ערב בפאב דלוח, מקום די מעופש ששימש מפגש לחסידי ה-IRA, "הצבא האירי הרפובליקני״: קאתולים תומכי האיחוד עם אירלנד וההתנתקות מבריטניה. טיפוסים כאלה, הלומי בירה, עם קעקועים של קלצ׳ניקוב על הזרוע, וכמובן דגל אירלנד על הבר.
כל העסק עם ההסכם לא נראה להם בכלל. לוותר על המאבק המזויין? למסור את הנשק? אחרי כל מה שהקרבנו?
למחרת, כמה מאות מטרים משם, בדרך שאנקיל הידועה, בצד השני של גדרות הפלדה שמשסעים את העיר. עוד פאב דלוח, הפעם מעוז של יוניוניסטים: חסידי האיחוד עם בריטניה. חוץ מתמונה של המלכה על הבר, הכל אותו דבר: גומעי בירה ואלימות.
גם הם לא מרוצים מההסכם, נו מה. בשביל מה נלחמנו בטרור האירי? כדי לעשות איתם מימשל משותף? עוד מעט נעשה פה מיסה קאתולית…
מזל שזרמה שם הרבה בירה, כי אחרת היה לא נעים. במיוחד כשהם הבינו שלא ממש התחברתי לקללות ולגידופים שביעבעו שם יחד עם הקצף על הכוסות.
כבר חשבתי שהכתבה תהיה שלילית, פסימית. איזה סיכוי יש להסכם עם אנשים כאלה? חוליגנים. הרי כל מה שמחזיק אותם זה השנאה. כנראה לא סתם הם רוצחים אחד את השני כבר 800 שנה.
והאמת, שהסכסוך שלנו עם הערבים כבר מתחיל להיראות הרבה יותר נורמלי מהגועל נפש פה. שיילכו אלה ואלה לעזאזל…
אכול מחשבות רעות שכאלה הזדמנתי ״לפסגת פיוס״: מפגש גדול של פעילי קהילות – עד אתמול אויבים, מהיום שותפים. אל תשים לב לשיכורים, הם אנשי העבר, אמר לי המארגן. פה קורה הדבר האמיתי.
ופה גם הייתי כוכב הארוע. כולם רצו לשמוע על ההסכם עם הפלסטינים, איך מתגברים על משקעים של דם ושנאה, ובמיוחד שתו בצימאון את כל מה שסיפרתי על יוזמות החינוך והמפגשים ו״עם לעם״ בין יהודים לערבים, שצצו אז כפטריות אחר הגשם. וכן, אז, בסוף הארוע, הם אמרו לי את מה שנכנס לכותרת הראשית של העיתון למחרת: ״אם אתם הצלחתם, גם אנחנו נצליח״.
זו היתה הרגשה נהדרת שאנחנו מהמדינה הקטנה שלנו יכולים להיות מודל לחיקוי בעולם, דוגמא להצלחה. שלומדים מאתנו איך לעשות שלום. והנה, שם באמת עשו שלום, ומאז לא נשפך יותר דם, ובלפסט היא כבר לא עיר של טרור אלא סצנה תרבותית שוקקת. ופה? פה חיים על השנאה.
אז איך הם הצליחו ואנחנו לא? ואיך משנים את זה? כי כמו שהם אומרים בעצמם, אם הם הצליחו להתגבר על השנאה המטורפת שלהם, ושם באמת היתה שנאה נוראה במשך מאות שנים שמגמדת את השנאה פה, אז למה אנחנו לא מצליחים? והרי יש לנו כבר בסיס ויש לנו כבר כמה הסכמי שלום, ובסך הכל במדינה שלנו יש כן הרבה מאוד יהודים וערבים שחיים לגמרי בשלום אחד עם השני, אז למה אנחנו לא מצליחים לסיים את הסכסוך?
כי הדג מסריח מהראש. כי אין מנהיגות. כי נתניהו וליברמן ובנט לא רוצים הסדר ולא רוצים פתרון. המשך העימות משרת אותם. הם ניזונים ממנו. ולכן, למשל, הם רוצים שחמאס יישאר בעזה, רק כדי שלא יצטרכו לדבר עם אבו מאזן על הסדר כולל ועל משוש נפשם: ההתנחלויות. וכשיש לנו עכשיו הזדמנות היסטורית להסכם אזורי, עם כל הכוחות במזרח התיכון, מול אויבים משותפים – הזדמנות שלא הייתה מאז קום המדינה – הם דווקא מלבים את האיומים ומעצימים את ההפחדה.
אלא שאותם אני לא מאשים. זה מי שהם ומה שהם. הבעיה היא עם אלה שכן רוצים שלום, כביכול, ובשם זה אפילו נבחרו, כמו לבני ולפיד על עשרות המנדטים שגרפו, וכל מה שעשו מאז זה להיות משת״פים, סייענים כנועים ומושפלים, של חבורת הסרבנים בימין הקיצוני. אגב, בלי שום הישגים בנושאים אחרים. וסביבם תקשורת מבוהלת וצייתנית, שבולעת כל ספין שרוקחים בלשכת ראש הממשלה ונעמדת דום על כל פיפס של מערכת הביטחון.
וכן, יש גם את הצד השני, וגם שם סרבנים לרוב וחסידי סכסוך ושנאה. אלא ששם, וזה ההבדל הגדול, אני מזהה מנהיגות שכן רוצה פיתרון וגם מוכיחה את זה כבר שנים. לא, הם לא צדיקים ולא חסידי אומות העולם, ולא עושים את זה מציונות. הם גם פוליטיקאים ויש להם את האינטרסים שלהם. אבל הם הגיעו למסקנה שהדרך הטובה ביותר לשרת את האינטרסים שלהם היא דרך השלום. ואילו אצלנו עושים הכל כדי להכשיל את האנשים האלה ולהוכיח להם ולכל העולם שאתנו אפשר להצליח רק בכוח. ממש כמו שעושה חמאס.
לי אין שום אשליה שביבי ישתנה פתאום: שהוא יהיה רבין או בגין או אפילו שרון. כל הקשקוש הזה של ״רק ביבי יכול״… ביבי לא רוצה. לא שלום ולא צדק חברתי. ביבי גם לא יעשה נישואים אזרחיים. הגיע הזמן להפנים: הוא לא רוצה. זה הזמן ללחוץ על האנשים שכן רוצים, לעזוב אותו ואת 17 חבריו בליכוד המצטמק, ולצאת לדרך חדשה. כי מי שימשיך ללכת אחריו לא ירוויח שום דבר, כמו שגם במפלגה שלו מתחילים להבין.
מה שמזכיר לי בדיחה עתיקה ששמעתי השבוע בלבוש אקטואלי: סקוטי מגיע הביתה אחרי הפגנה נגד האנגלים, כולו אדום ומזיע. מה קרה לך? נבהלה אשתו. את לא תאמיני, צהל האיש, במקום לנסוע באוטובוס, רצתי אחריו וחסכתי לנו פאונד וחצי! הסתכלה עליו אשתו, הפטירה נחרה של בוז, ואמרה לו: הוי, כמה שאתה טיפש. אם היית רץ אחרי מונית היית חוסך לנו עשרה פאונד…
שנה טובה,
ניצן