״קודם כל ידיים״ – פסק הזמן נגמר. אני מתמודד על ראשות מרצ

״מה, אתה משוגע? אתה עושה דברים חשובים, יש לך חיים טובים, מה יש לך לחפש בעסק המלוכלך הזה? שומר נפשו ירחק״ – זו בערך התגובה שאני מקבל מהרבה אנשים, האמת יותר מדי אנשים, ששמעו ממני בשיחות אישיות, את מה שאני עומד לספר לכם עכשיו. התגובה הזו, של סלידה עמוקה מהכנסת, מהעשייה הפוליטית, דווקא מחזקת את דעתי שאני עושה את הדבר הנכון.

עם פיזור הכנסת הקודמת, כשלקחתי פסק זמן מהפוליטיקה, כתבתי לכם כאן את המילים האלה: ״חברות וחברים יקרים: לא פרשתי. לא מהחיים ואפילו לא מהחיים הציבוריים. אני כאן, וזה לא מכתב פרידה. אחרי שתי קדנציות בכנסת ולקראת עוד מערכת בחירות, החלטתי לא להתמודד לכנסת הבאה. זה לא סוף הדרך, אלא פרק חדש״. מאז, הספקתי לעשות כמה דברים. הובלתי את תנועת ״ישראל חופשית״ שאני מכהן כיו״ר שלה, יצאתי לארה״ב לכסות את מערכת הבחירות לנשיאות, כתבתי הרבה, הרציתי ולימדתי, עשיתי סרט על הקיבוצים העירוניים של תנועות הבוגרים ולהבדיל גם סרט על הנאצים של אמריקה, עסקתי בעירוניות מתקדמת, ובעיקר הייתי מעורב בשלל מאבקים חברתיים וציבוריים.

הפרק הזה בחיי מסתיים עכשיו. פסק הזמן תם. אני חוזר בכוחות מחודשים ואתמודד על ראשות מרצ לקראת הבחירות הקרובות.
בארבע השנים האלה מחוץ לכנסת, ראיתי מקרוב, בשטח, עד כמה הרעיונות שלנו נכונים וצודקים – בישראל וגם במקומות אחרים בעולם. שלום, צדק חברתי, מאבק בכפייה דתית, העמקת השיוויון בין קבוצות, מיגזרים, מיגדרים… אבל גם ראיתי שלמרות צדקת הדרך שלנו, חלקים גדולים בעם, גדולים הרבה יותר מדי, לא נחשפים/מבינים/תומכים. אפילו הרבה מאלה שכן מסכימים עם הרעיונות שלנו, לא מתחברים אלינו. אנחנו מתקשים להשפיע, מתקשים להגיע, מתקשים לגייס. ובאותו זמן המדינה דוהרת למחוזות אפלים של קיצוניות.
השחיתות אוכלת בנו בכל פינה. אלא ששחיתות היא לא רק שוחד לבכירים. שחיתות היא מוסדות דתיים חשוכים שמכבים את האור בישראל החופשית. שחיתות היא קשר מטונף בין הון לשלטון ופער חברתי שפוצע את הלב. שחיתות היא חוק לאום מעוות וכיבוש בלתי-נגמר.

אני חוזר, כי למרות שהפוליטיקה היא עסק קשה, אין פוליטיקה אחרת ואין כנסת אחרת. ובכנסת חייבים שמאל חזק: חילוני, סוציאל-דמוקרטי, שוחר שלום. שמאל שלא מפחד להגיד בקול גדול שהוא שמאל, גאה ובטוח בעצמו.

מרצ תמיד ידעה להילחם. זה היה סימן ההיכר של המפלגה שלנו. יש לנו פרלמנטרים מעולים ופעילים מסורים בלב ובנפש, ואנחנו חייבים להחזיר את מרצ למקום הזה של מובילת המאבק למען החופש. לא מפלגת ״נישה״ זוטרה וחסרת השפעה. זה עניין של גישה – איך אנחנו רואים את עצמנו ולמי אנחנו פונים. פעיל ותיק במרצ תפס אותי אתמול ברחוב: ״שמע ניצן, אתה צריך להגיד שמרצ היא המפלגה הכי ישראלית שיש״. הוא צודק (הנה, דני, אמרתי). הרי זה באמת הכי ישראלי שיש: ״להיות עם חופשי בארצנו״ – חופשי מכפייה, משחיתות, מניצול, מכיבוש. זו מרצ.

מה אנחנו רוצים? מדינה מתקדמת, לא מדינת הלכה, עם חינוך והשכלה משובחים, שחיה בשלום עם שכנותיה, מכבדת את מיעוטיה, ומקיימת כלכלה ומוסדות שמשרתים את האזרחים ולא להיפך. מדינה שכולנו, כל אזרח מכל קבוצה, יכולים להתגאות בה. וגם אם היא לא מושלמת, היא לפחות מנסה להשתפר.
אנחנו בכל מקום בארץ, וצריך שנהיה יותר: יותר יהודים ויותר ערבים והרבה יותר צעירים וחיילים וסטודנטים. מרצ צריכה להיות הציר המרכזי של הסוציאל-דמוקרטיה בישראל. ככל שתהיה חזקה יותר, כך ייקל עלינו לגבש את המחנה, לחבר כוחות קרובים ולהגיע לעמדות השפעה.
כשנפרדתי מהכנסת לפני ארבע שנים, ציטטתי מאמר מכונן של מאיר יערי, מנהיג השומר הצעיר – ״בראש ובראשונה ידיים״, הוא כתב ב-1947, או בתכלס: צריך לעבוד. שנה אחר כך זה קרה, שינוי אדיר: קמה המדינה. גם היום, שום דבר איננו גזירת גורל. קיבלנו עכשיו מועד ב׳ אחרי מערכת בחירות קשה. אני מאמין שיש לנו הזדמנות גדולה לעשות שינוי. אם לא ננצל את ההזדמנות הזו, אם לא נעשה כלום – נחטא לעצמנו ולתומכינו.
אני קורא לכם להצטרף אלי, להתגייס לפעילות בבחירות הקרובות ולתרום. תודה גדולה לכל מי שעודד ותמך לאורך השנים, ולכל האנשים הטובים שקראו לי להתמודד. בואו, עכשיו זה הזמן – תצטרפו, תצביעו, וביחד ננצח!

חזק ואמץ, ניצן