״הארץ״.
במקום נורמלי, שבו סופרים את האזרח, שר התחבורה היה מתייצב באולפנים ומספק הסברים על קטל הילדים בכביש והאנרכיה של הכלים החשמליים. אבל לא כאן. פה כל שר הוא בעצם שר ביטחון. ישראל כץ אפילו נושא בתואר ״השר לענייני מודיעין״. לאולפנים הוא מזומן בכל נושא, חוץ מהעניין עליו הוא מופקד: התחבורה. מדוע? כי בישראל זה לא באמת חשוב. במדינה רצינית, עמיתו שר המשטרה, היה נשאל על האכיפה הכושלת, על זה שבעיר, היכן שנדרסים רוב הולכי הרגל, לא רואים כמעט משטרה. אבל גם גלעד ארדן הוא סוג של שר ביטחון: ״השר לנושאים אסטרטגיים״. כבישים, אכיפה, שוטרים? קטן עליו. הוא הלוחם הנועז בבי-די-אס בקמפוסים של אמריקה.
מאז קום המדינה, יותר אנשים נהרגו בתאונות דרכים מאשר בכל המלחמות והפיגועים יחד. מה שקשה לעיכול הוא ההבדל בין דם לדם. מה לעזאזל זה משנה אם הילד נהרג בפיגוע ״לאומני״ או שנדרס על-ידי נהג שיכור והופקר על הכביש, מדמם למוות? הרוג זה הרוג. למשפחה האבלה שלו זה בטח לא משנה. הרבה יותר דם נשפך בכבישי ישראל מכפי שאנחנו יכולים לדמיין. היחס בין מספר ההרוגים לבין מספר המכוניות יותר גבוה בישראל מאשר במדינות שנחשבות בעייתיות על הכביש כמו יוון או איטליה. אבל זה לא ״פוליטי״, לא חשוב, כי זה לא ערבים-יהודים או ימנים-שמאלנים. איזו עליבות. לא חשוב? לא פוליטי? זה האמא והאבא של הפוליטי. הרי מהי פוליטיקה אם לא יחסי הכוח הכלכליים – הכסף. תמיד, בכל סוגיה ובכל מצב, השאלה הרלבנטית היא מי מרוויח ומי מפסיד: מי מרוויח מהזנחת התחבורה הציבורית והתלות ברכב הפרטי, מי מרוויח מהפרטת הבריאות והחינוך, וכן, לגמרי, מי מרוויח מהכיבוש והגזענות. רק כששואלים את השאלה הזו, אפשר לנסות לתקן. התיקון הזה, המאמץ לשנות את יחסי הכוח המעוותים, הם לבו של השמאל. אלא שחלק מהשמאל בישראל הוא שמאל מחופש. בעיניו, תחבורה ובריאות, תקציבים, מיסוי – נו אתם יודעים כל ״הכלכלי-חברתי״ הזה, הוא לא באמת משהו ״פוליטי״, כי רוב הציבור לא מצביע עליו בבחירות. אבל זה בדיוק העיוות בפוליטיקה שלנו, וכשהאופוזיציה לא מנסה לשנות את זה, היא משחקת לידי הצד שכנגד.
ניתוח חברתי של התחבורה בישראל חושף כשל מטורף: פחות מ-5 אחוזים (!) ממשתמשי התחבורה הציבורית עושים את זה מבחירה. רובם המכריע נוסעים בה מחוסר ברירה: אין להם מכונית או שאין להם רשיון. הם צעירים מדי, מבוגרים מדי, או עניים מדי. לכן הם מרגישים פראיירים. זה גם היחס השלטוני אליהם: אין כמעט נתיבים לתחבורה ציבורית עם אכיפה טובה, התחנות עלובות, ולקינוח בסופי שבוע גם אין בכלל שירות – אתה מקורקע. לכן בישראל, בניגוד לרוב המדינות המפותחות, הרוב המכריע של הנסיעות היומיות הקבועות, מהבית לעבודה ובחזרה, הוא במכונית ולא בתחבורה ציבורית. המצב הזה שנובע גם מתכנון ישובים לקוי, גורם לכך שהפקקים מתפשטים כמו סרטן ויש אינפלציה בכלים החשמליים.
במקום שהתחבורה תהיה כלי חברתי יעיל, העורקים הפועמים של המדינה, היא משאבה שיונקת כספי עתק מכיסי האזרחים אל מי שנהנה מהתלות החולנית שפיתחנו במכונית: חברות הליסינג והביטוח, יבואני הרכב, קבלני החניונים והתשתיות, וכמובן הרשויות שחולבות את הישראלי במסי רכב שערורייתיים ומזרימות את הכסף דרך מנגנוני המדינה לאלה שהשלטון חפץ ביקרם. ״האזרח הקטן נאלץ לשלם בגדול״, שר שלום חנוך. אבל תכלס, את מי זה מעניין? בואו נדבר על מזרחים ואשכנזים – זה בטוח יביא יותר טוקבקים.