דקות ספורות של הליכה נינוחה לאורך שדרות פנסילבניה, מפרידות בין המתחם המאסיבי של הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית לבין הבית הלבן הקטן בהרבה. הבדלי הגודל מסמלים אולי גם את החשיבות ואת מרכז הכובד: המטה הכלכלי הוא מנוף הכוח האמיתי. הבית הלבן זה לתיירים.
מאז שקמו המוסדות האלה, לאחר מלחמת העולם השניה, הם משפיעים על החיים של כל אדם, יותר מכל נשיא אמריקאי או ראש ממשלה במדינה קטנה. הקרן והבנק הם לא רק מכשירי ביצוע עוצמתיים, אלא גם גופים אידיאולוגיים. במשך 70 שנה זה היה מרכז ההפצה היעיל ביותר של אידיאולוגיה פוליטית ברורה: שלטון ההון. לכן מה שמתרחש שם עכשיו הוא בבחינת רעידת אדמה.
הכלכלנים הבכירים של קרן המטבע, שלא חשודים אפילו בקמצוץ של סימפטיה לרעיונות חברתיים, הטילו פצצה: מחקר רשמי, בבטאון המרכזי של הקרן, קובע שהגישה הניאו-ליברלית – צרור הכללים שעיצבו את העולם במשך שני דורות – כשלה למעשה. זו קריאת תיגר על אמיתות שאין לערער ולהרהר אחריהן כביכול: הקטנת המיגזר הציבורי, ריסון תקציבי, הפחתת רגולציה, פתיחה מוחלטת של השווקים להון זר, תחרותיות בכל מצב… ובכן כל אלה לא סיפקו את הסחורה. הם מכבידים על הצמיחה, מעמיקים את אי-השיוויון, ומובילים למשברים פיננסיים.
אבל איך זה יתכן? הרי זה מה שמלמדים באוניברסיטה ומה שרוב התקשורת מדקלמת, ומה שנתניהו אוהב כל כך להסביר ליד לוח עם גיר. חלק גדול מהמנטרות הללו, הוחדרו לתודעה באמצעות מימון מאסיבי של קרנות מחקר ומוסדות, וגם בצעדים יותר ברוטאליים של כפיית האג׳נדה הניאו-ליברלית על מדינות תוך שימוש בגזרים ומקלות של הלוואות וסנקציות.
הניאו-ליברליזם הוא הדי-אן-איי של קרן המטבע. לכן זה מאמר מהפכני. הוא משקף את הוויכוח החריף במוסדות הפיננסיים וגם באקדמיה מאז השבר הגדול של 2008. אפילו השימוש במונח ״ניאו-ליברליזם״, הוא סוג של פרובוקציה. מי שנוקטים בו בדרך כלל הם מבקרי השוק הפרוע והמתנגדים של קרן המטבע. צריך אומץ כדי לומר בפה מלא את מה שאומרים אנשי המחקר של הקרן: ״כמה מההיבטים של האג׳נדה הניאו-ליברלית זקוקים לחשיבה מחדש. המשבר של 2008 הראה לנו שהדרך בה חשבנו לא יכולה להיות נכונה״. לפני עשר או אפילו חמש שנים, לא היה ניתן להעלות על הדעת מאמר כזה.
המחקר מתמקד בשתי נגזרות עיקריות של הניאו-ליברליזם: הסרת המחסומים בפני זרימה חופשית של הון, וריסון תקציבי של השירותים לציבור. החוקרים ערכו השוואה נרחבת בין המדינות ולא מצאו שום הוכחה לכך שפתיחת השוק לזרימת הון בלתי-מבוקרת מגדילה את הצמיחה. צונמי של הון זר עלול דווקא ליצור חוסר יציבות ומשברים פיננסים. נאלצתי לצבוט את עצמי כדי לוודא שאינני מדמיין את המשפט הבא: הם ממליצים לשקול מגבלות על זרימת ההון. גם ביחס למנטרה המוכרת של ״השמן והרזה״ – המיגזר הציבורי והפרטי – חוקרי הקרן מעזים לכפור בעקרון המקודש של תיעדוף מוחלט של הפחתת החוב על חשבון השירותים שהממשלה נותנת לציבור.
השורה התחתונה של כל זה מתמקדת בעניין שהופקר, ומתברר כבעיית יסוד: אי השיוויון. האג׳נדה הניאו-ליברלית אמורה לעודד צמיחה. אבל העקרונות שלה מעמיקים את הפערים, ובכך מערערים את היציבות ומקשים על הצמיחה. כדי להתמודד עם הבעייה, אנשי הקרן נוקטים אפילו במונח של ״חלוקה מחדש״. שוב צבטתי את עצמי.
המסקנות הללו מחייבות חשבון נפש. בוודאי בישראל, אחת המדינות עם אי-השוויון העמוק ביותר, שהידרדרה בעשור האחרון לתחתית הטבלה של האומות המפותחות. מה הסיכוי שזה יקרה?
פורסם ב״הארץ״.