קריאת השכמה / סיכום הבחירות של ניצן הורוביץ

 

 

הרעש היה מחריש אוזניים. מאות תושבים עמדו ודפקו בזעם על גדר הפחים. "זה הבית שלנו", צעקו. מהצד השני של הגדר, עטוף בחגורה של מאבטחים, חגג האלפיון המנותק את השקת "פארק בבלי" של יצחק תשובה. להקת מחול ידועה הופקדה על התכנית האמנותית האנינה. אך גם לרקדניות ולרקדנים הצעירים, שבעצמם מרוויחים שכר צנוע מאוד, היה קשה לחולל מול מוזמני הטייקון, ברעש דפיקות המחאה. הייתי שם עם התושבים שעה ארוכה, כולנו נסערים מאוד.

ההפגנה, הצודקת כל כך, של תושבי גבעת עמל ("עזה בצפון תל-אביב", כדברי אחד מהם) מול פרויקט המגדלים "היוקרתי" שמוקם על גבם, היתה בעיני אחד מרגעי השיא במערכה בתל-אביב. לא רק בגלל ההד התקשורתי שיצרה, אלא בעיקר בגלל השאלה המהותית שהבליטה באופן חד כל כך: למי שייכת העיר? את מי היא אמורה לשרת?

הקמפיין שהובלתי הדגיש עקרון יסוד שהוא הבסיס לכל השקפת העולם שלי ושל התנועה שלי: העיר היא נחלת הכלל. היא שייכת לכלל, לכולנו, ואמורה לשרת את טובת הכלל, טובתנו. היא לא נחלתו של אדם בודד או קבוצה זעירה של בעלי אינטרסים. אלא שזה בדיוק מה שמתרחש מאחורי גדר הפחים בגבעת עמל, ובכל רחבי העיר החשובה הזו – בדיור, בחינוך, בשכונות… ואם חושבים על זה, הרי זה בדיוק מה שקורה בארצנו כולה. לכן יצאתי למערכה הזו, לכן התמודדתי על ראשות העיר, כדי להחזיר את העיר לתושביה.

יותר מ-50 אלף איש נתנו לי את קולם. אלה היו כ-40 אחוזים מהבוחרים בעיר: בדרום, בצפון, ובמרכז. הרשימה האידיאולוגית שהובלתי, מרצ, הכפילה את כוחה ויותר מזה, והיא תהיה מעכשיו הרשימה הגדולה ביותר במועצת העיר, גדולה אף יותר מרשימתו של חולדאי. מהמספרים הללו איש לא יוכל  להתעלם. זו קריאת השכמה.  

ציבור ענק הביע רצון עז וברור בשינוי. לא עוד "עסקים כרגיל", לא עוד טייקוניזציה של חיינו.  אפילו אני נדהמתי לנוכח הנתונים שהצגנו במהלך מערכת הבחירות הזו: ישראל, עם תל-אביב בראשה, מחזיקה בשיא עולמי עגום ומדכא – מספר המשכורות הדרושות להשגת דירה. והנה כל סיפור ברלין לנגד עינינו. אם הברלינאי צריך לעבוד פחות מחמש שנים עבור דירה ממוצעת (55 משכורות ממוצעות), הרי התל אביבי צריך לעבוד כמעט 17 שנה (200 משכורות ישראליות ממוצעות) כדי להגיע לדירה בעיר שלו. למה? לא צריך להיות כלכלן כדי להבין: המשכורות פה מאוד נמוכות והדירות מאוד יקרות. ואותו היחס בשכירות. כל חיינו אנחנו משתעבדים למשכנתא או שכר דירה. ומה הפלא שהצעירים עוזבים?

מי שמשלה את עצמו שמדובר בצרות של תל אביב או אזור המרכז בלבד, כדאי שיתפכח: בכל הארץ הולך ומתייקר, לעומת המשכורות המדשדשות והפיטורים המאיימים. ומי שחושב שאם יש לו דירה הוא מסודר, לא מבין איפה הוא חי. עושק הנדל"ן מושך כלפי מעלה את כל יוקר המחייה, והופך את כולנו, גם בקצות הפריפריה, למשועבדים, ואפילו יותר מאשר בתל-אביב. כולנו באותה סירה, כולנו באותה צרה.

במהלך הקמפיין זכיתי באהדה סוחפת לפתרונות ולתכניות שגיבשתי בנושאי הדיור, החינוך, והתחבורה. זה חימם את הלב ונתן לי כוח להמשיך ולהגיע לאזרחים רבים מאוד. אבל נתקלתי גם במנות גדושות של ספקנות, על גבול הייאוש. חלקים עצומים בציבור, ואני מודה שהיה לי קשה לעכל זאת, איבדו אמון בשיטה, במערכת כולה. כל כך הרבה אנשים, גם מקרב אלה המשתוקקים לשינוי, לא מאמינים שאפשר לחולל שינוי, ובמיוחד לא מאמינים שיש להם, שיש בידיהם, הכוח לעשות את זה. אנשים הפסיקו להאמין בעצמם.

אינספור פעמים, עשרות בכל יום, שמעתי מאנשים שהביעו בי תמיכה את האמירה הבאה: "אבל מה זה כבר ישנה, אני רק בנאדם אחד"… כאילו שאין כל משמעות לבחירות, שהתוצאות בעצם כבר נקבעות מראש, שיש גורמים רבי-כוח שבכל מקרה קובעים את התוצאה ובכל מצב יעשו כרצונם – תהיה התוצאה אשר תהיה.

אני לא מסכים לכך, אני חושב שזו טעות דרמטית, אבל אני יכול להבין איך נוצר הלך הרוח הזה בציבור שלנו. כי גם אני רואה את מצעד כתבי האישום של ראשי רשויות בכל הארץ. גם אני שומע על השחיתות. גם אני רואה את המוני הצעירים שעובדים ועובדים ולא יכולים אפילו לחלום על דירה משלהם. ואני זה שמקבל עשרות מכתבים בשבוע עם סיפורים קורעי לב.

אז זהו, שזה לא חייב להיות כך. לא מדובר בגזירה משמיים. הדירות פה לא עשויות מזהב. העיריות והממשלה יכולות לבנות דירות חדשות למכירה ולהשכרה במחירים שפויים כי הקרקע היא ציבורית, היא שלנו. ולכן אפשר לקבוע מראש את מחיר הדירה. ככה הרי בנו פה את המדינה, וככה עושים היום בכל הערים המתקדמות בעולם. אם בניו-יורק ולונדון זה אפשרי, אז גם בתל-אביב וכפר סבא. אבל רק אצלנו בשנים האחרונות שטפו את המוח של הציבור בשקר שדירה היא משהו שאתה צריך להשתעבד אליו כל חייך. זה כמובן נוח לכרישי הנדל"ן, אבל מדוע אנחנו נכנעים לכך?

והחינוך? אין שום לוח אבן שירד מהשמיים ועליו חרוט שבתי הספר שלנו חייבים להיות צפופים, אלימים, עם יום לימודים כל כך קצר, בלי ארוחת צהריים ועם הישגים ירודים. זה הכל עניין של תקציב. ותקציב דווקא יש, ואפילו גדול – גם בתל- אביב וגם במדינה כולה. השאלה איך מחלקים אותו, או בשתי מילים: סדרי עדיפויות.

מי שמרים ידיים ומוותר על ההזדמנות שניתנת לו פעם בחמש שנים לקבוע את סדרי העדיפויות, את הדרך ואת ההנהגה, בעצם משתעבד מרצונו לבעלי הכוח, שאחר כך דורכים עליו במלוא הכוח. רוב בעלי זכות הבחירה נהגו כך: בתל אביב, בירושלים, ובכל הארץ. אני מבין למה זה קורה, אבל אני לא יכול לקבל את זה, כי התוצאות בלתי נסבלות. חייבים לשנות זאת. חייבים להחזיר את האמון.

בתחומים המהותיים חייבים לעצור את טירוף ההפרטה וההשחתה, במיוחד בשלושת עמודי הבסיס של חברה אנושית: דיור, בריאות, חינוך. אם לא תהיה בנייה ציבורית שתציע דיור במחיר שפוי, אם לא תהיה בריאות ציבורית טובה, אם לא תהיה מערכת חינוך ציבורית שוויונית ואיכותית, ואת הכל ימדדו רק בכסף וברווחים, אנחנו נהפוך לג'ונגל של חיות טרף. כולנו, כולל מי שמרגיש את עצמו "מבוסס", נמצא את עצמנו בזירה אכזרית של מאבק הישרדות, בלי שום רשת ביטחון, במיוחד לא בגיל מבוגר. ותאמינו לי, איש לא רוצה לחיות כך, אף לא אחד.

אבל כדאי גם שלא נשלה את עצמנו. כדי לחזור לשפיות חברתית צריך שינוי פוליטי. כי הדברים שאני מדבר עליהם כאן הם הלב של הפוליטיקה: איך מחלקים את הכסף. ממי לוקחים ולמי נותנים. לכן, המחנה החברתי חייב לחזור למוקדי הכוח ולעמדות הנהגה – במישור המקומי וכמובן שבמישור הארצי. במשך זמן רב מדי הוא נעדר מהן, וההידרדרות החברתית היא קשה. הסוציאל-דמוקרטיה היתה הכוח החזק ביותר כאן במאה השנים האחרונות, כי היא ראתה לנגד עיניה את טובת הכלל. רק כך ניתן היה לבנות כאן מדינה, רק כך ניתן לבנות חברה טובה.

הבחירות בתל-אביב הן ההוכחה שכאשר אנחנו לא מסתפקים בעמדה של אופוזיציה, אלא מתמודדים במגרש הגדול, פונים לכלל הציבור, ולא מפחדים להדגיש את האידיאולוגיה שלנו, אנחנו מצליחים להגיע להישגים גדולים. בעקבות התוצאות בתל אביב, אנחנו יודעים שאנחנו מובילים מחנה גדול שרואה בעיר ובמדינה את נחלת הכלל – שאמורה לשרת את הכלל ולא קומץ של בעלי אינטרסים. הגיע הזמן שנוביל את המחנה הזה גם בערים אחרות וגם במישור הארצי, ואין לי ספק שזה יקרה בקרוב.

"זה הבית שלנו", צעקה אוריה בת ה-15 מגבעת עמל. היא ואביה ורבים מחבריהם התגייסו במערכת הבחירות הזו כדי להביא שינוי – כדי להחזיר לעצמנו את השליטה על חיינו. כי זה הבית שלנו, ובית לא עוזבים. אני משוכנע שרבים יבינו זאת, והשינוי בוא יבוא.

פורסם ב-YNET.

 

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *