ברלין. אפילו במהלך היום עצמו שבסופו נפרצה החומה, איש לא ידע שזה עומד לקרות, גם לא שליטי המדינה – במיוחד לא הם. הההפתעה היתה מוחלטת, מוחצת. בתחילת אותה שנה גורלית, 1989, עוד הכריז מנהיג מזרח־גרמניה אריך הונקר, כי ״החומה תמשיך לעמוד עוד 50, אפילו 100 שנה״. אלא שכלום לא התרחש על-פי תחזיותיו ועל-פי הערכותיהם המלומדות של הסובייטולוגים והמומחים למיניהם.
לאחר חודשים סוערים, הונקר ״הנצחי״ הודח. תוך כמה שבועות, ב-9 בנובמבר, התכנסה הנהגת המפלגה הקומוניסטית לישיבת חירום, והחליטה על הקלות ביציאת אזרחים למערב. אף אחד, בשום אופן, לא התכוון להפיל את החומה. בשבע בערב הודיע על כך דובר המפלגה. היה ברור שהוא לא קולט את משמעות המילים שיצאו מפיו, כאשר השיב מתוך בלבול ועייפות כי ההקלות יחולו ״באופן מיידי״. גם האחראים על מעברי הגבול בברלין לא ידעו דבר. אבל התקשורת חידדה את העניין והמונים החלו להתקהל לאורך החומה.
בשעות הראשונות השומרים עוד ניסו לבלום אותם, אבל קצין ביקורת הגבולות באחד המעברים, הבין כי המצב עלול לצאת מכלל שליטה, וקיבל החלטה מכרעת: כולם יכולים לעבור באופן חופשי. "כבר לא היה אכפת לי, פשוט נמאס לי", הודה. תוך שעתיים, חומת ברלין האימתנית הפכה לקוריוז, מזרח גרמניה הושלכה לפח האשפה של ההיסטוריה, ואירופה עלתה על דרך חדשה.
עכשיו מביטים מכאן באופן דומה על על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ״הבלתי פתיר״. גרמניה היא המממנת המובילה של הרשות הפלסטינית, ויחסיה עם ישראל עמוקים מאוד. המגעים האחרונים של בכירים גרמנים עם עמיתיהם הישראלים, שהתנהלו באווירה מתוחה מבעבר, מובילים אותם למסקנה שישראל מחסלת את הסיכוי לפתרון שתי המדינות. לגרמניה יש ביקורת רבה גם על אבו מאזן, אך היא דוחה את גישת ה"אין פרטנר" של ישראל וחושבת שאבו מאזן הוא השותף הטוב ביותר שיש.
במצב הדברים הזה ההערכה המקובלת כאן היא כי פתרון שתי המדינות רחוק מאוד, אולי ״כבר לא ריאלי״, כדברי בכיר גרמני בשיחה סגורה. אלא שההתפתחויות הפוליטיות הסוערות של השנה האחרונה בעולם, עשויות לזמן הפתעות נוספות. מהלכי פוטין, הברקזיט והבחירות הסוערות בבריטניה, ניצחון טראמפ ומהפכת מאקרון – כל אלה משנים באופן עמוק את הזירה העולמית. דברים שלא ניתן היה להעלות על הדעת, מתרחשים כעת על אפם וחמתם של התרחישנים למיניהם.
הזכרתי לבן-שיחי הגרמני את הפעם הראשונה שנפגשנו. זה היה ב-1986, והברוטאליות המזרח-גרמנית רבצה אז על העיר. נתקלתי בה פנים אל פנים בצ'ק פוינט צ'ארלי: נקודת המעבר ללא-גרמנים – קומפלקס מפחיד של גדרות, צלפים ומגדלי שמירה. עברנו בו כדי לבקר במזרח העיר. המחסום מאחורינו נסגר, ושוטרת מזרח-גרמנית חיטטה בחפצינו תוך שאגות, בעודה מכוונת אלינו רובה. כשיצאנו משם, לאחר שעות של חקירה, הוזהרנו שלא לבוא בדברים עם איש. צעדנו בדממה ברחובות הריקים, בין בניינים אפורים ומוזנחים, רבים מהם עם חורים של כדורים. איש לא העלה בדעתו – אי אפשר היה בכלל לדמיין – שתוך זמן קצר אלה יהיו הרבעים הנוצצים ביותר, והעיר השסועה הזו תהיה המקום המבוקש ביותר באירופה.
לאור מה שקרה, ועדיין קורה, בברלין, יש סיכוי לשינוי בכל מקום, בוודאי בישראל, שלמרות כל קשיי הסכסוך עם הפלסטינים, מעולם לא הגיעה אפילו לקמצוץ מהזוועה שנהגתה ובוצעה בברלין הזו, על משטריה השונים, במאה האחרונה.
היום, אגב, צ׳ק פוינט צ׳ארלי הוא מוזיאון חביב עם שחקנים המחופשים לחיילים אמריקאים. דובר המפלגה המגמגם קנה את מקומו בהיסטוריה כאיש שפתח בטעות את החומה, ואילו הקצין שנמאס לו הועלה על נס כגיבור לאומי שמנע שפיכות דמים.
פורסם ב״ליברל״.