פולחן הסמל

 הימין עסוק מאוד, ידי השרים עמוסות עבודה. הנה מבחר קטן ממה שהם הספיקו לעשות בשבוע האחרון: למרגלות ההימלאיה וביערות האמזונס אותרו שבטים עלומים "בעלי זיקה לעם היהודי" — לא פחות מ–60 מיליון כאלה לפי הדו"ח שהזמין נפתלי בנט; משרד השיכון מתכנן להציב מאות מגיני דוד ענקיים מנירוסטה על מגדלים ומבנים בולטים ברחבי הארץ כדי "לשוות לקו הרקיע של ישראל מראה יהודי"; משרד הבריאות הורה למאבטחים בבתי החולים לערוך חיפוש מדוקדק בחפצים של מבקרים ולהחרים כל עוגייה, פיתה, או חמץ כלשהו, ואפשר להמשיך — הרשימה המביכה הזאת ארוכה מאוד.

מיום ליום גובר המאמץ של השרים, שאימת הפריימריז/הרבנים/נתניהו על ראשם, "לחזק את האופי היהודי של המדינה". התקציבים, כוח האדם והמשאבים המוקדשים לכך הם מסמרי שיער. פקיד ממשלתי בכיר סיפר בעצב, שהדרך הטובה ביותר לקדם פרויקט מסוים היא להדביק לו איזשהו עניין דתי או לאומני — המהות אינה חשובה כלל לממונים עליו. העיקר שהפוליטיקאים יוכלו להתהדר בזה כהישג "ימני".

אם יש משהו שמסכן את הרוב היהודי ואת המעמד של ישראל כמדינה דמוקרטית מודרנית, זה המשך הכיבוש וסיפוח השטחים על מיליוני הפלסטינים שחיים שם. תיאוריית "ניהול הסכסוך" של בנימין נתניהו קורסת לנגד עינינו, כפי שמוכיחה הזוועה בעזה. אבל הימין מעדיף לעצום עיניים מול חוסר התוחלת בהמשך הסכסוך. על אנושיות ומוסר אין בכלל מה לדבר. וכך, בעודו משמיד את הסיכוי לפתרון שתי המדינות, הוא עסוק באובססיביות בביצור "החוסן הלאומי" ובחיזוק "עמוד השדרה היהודי", באמצעות פולחן של סמלים וצעדים חלולים. סמל, כשמו כן הוא, אמור לסמל מהות שלמה: מעשים, ערכים, חזון. אבל כיום פולחן הסמל הוא חזות הכל, הוא הדבר עצמו. הדגל, ההמנון, הטקסים, הנאומים — הם העיקר. לכן הסוגיה הפוליטית הלוהטת ביותר היא השאלה האם יצליח ראש הממשלה להשתרבב לטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות.

פולחן הטקס הופך בידי הימין למכשיר של דיכוי וכפייה. הוא משקיע מאמץ קדחתני לפורר כל סיכוי לחיים משותפים בין הקבוצות השונות בארץ, ולהפוך אותה לתיאוקרטיה חשוכה. סערה פרצה כאן כאשר השופט העליון סלים ג'ובראן, האזרח הערבי הראשון שכיהן בתפקיד, לא שר את מלות ההימנון. הימין התגולל עליו. לא די לו שהערבים המעטים שהצליחו להשתלב בשירות המדינה ופועלים באופן מופתי, חולקים כבוד להימנון הלאומי בקימה, כפי שמתבקש. הם גם תובעים שישירו אותו בפה מלא, עם נפש יהודי הומייה. מזלו של ג'ובראן שעמיתו השופט אליקים רובינשטיין, שלא נחשד בשמאלנות חלילה, נחלץ לעזרתו ואמר את המובן מאליו: "אין לדרוש מהאזרחים הערבים לשיר מילים שאינן מדברות אל לבם". תודה באמת. האם בכך הסתיים העניין? מובן שלא. כאשר מחליפו של ג'ובראן על כס "השופט הערבי" (הרי לא ייתכן יותר מאחד), השופט ג'ורג' קרא, השתתף בטקס, רק בו התמקדו המצלמות. "צפו: שופט העליון נמנע משירת התקווה", בישר בחדווה ערוץ 20.

נחרת בזכרוני אירוע אחד שזיקק את השסע העמוק הזה לפרצוף מסוים: בדיון סוער בכנסת על חוקי "הנאמנות", שררה עליצות בספסלי הימין הקיצוני. הגדילו לעשות חברי "ישראל ביתנו", ובראשם פאינה קירשנבאום, שבאופן מופגן ציחקקו מול נציגי השמאל והסיעות הערביות. "אתם אפילו לא נותנים לנו לדבר", זעק אחד מדם לבו. "אז תשירו את התקווה", קראה קירשנבאום ופרצה בצחוק גדול. בבית המשפט המחוזי בתל אביב יתברר עכשיו בדיוק מי נאמן לערכי המדינה ולאזרחיה, ומי בוגד ומועל בהם בלי בושה.

פורסם ב״הארץ״.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *