עליית הציר האנטי-דמוקרטי בעולם

השגריר הטרי של טראמפ בגרמניה לא ביזבז זמן. חודש בלבד לאחר שהגיש את כתב האמנתו בברלין, הכריז ריצ׳רד גרנל שהמימשל האמריקאי תומך בתנועות ימין קיצוני באירופה. הכרזה כזו היתה נחשבת דמיונית לחלוטין עד לפני זמן קצר – אך זו המציאות הבינלאומית בימינו. השגריר חרג באופן גס מהכלל הדיפלומטי האוסר על התערבות (לפחות בגלוי) בעניינים פוליטיים, ודבריו חושפים את עומק השבר בין ארה״ב לבין אירופה.

 

הזירה העולמית כולה עוברת זעזוע, שמשנה באופן חד את מערך הכוחות. לאחר שעודד בגלוי את מתנגדי האיחוד האירופי בהצבעת הברקזיט בבריטניה, ותמך במארין לה-פן הגזענית בבחירות בצרפת, טראמפ מתמקד בחוליה האירופית החזקה ביותר: גרמניה. שתי המדינות החולקות ברית עמוקה של 70 שנה, מוצאות את עצמן משני צדי המיתרס. טראמפ עוין בגלוי את ממשלת גרמניה, מתערב בפוליטיקה הגרמנית ותומך בקולניות במתנגדי מרקל, ואילו הקנצלרית הגיעה למסקנה שגרמניה, ואירופה הדמוקרטית כולה, כבר אינן יכולות להישען על מה שנוצק בעמודי פלדה לאחר מלחמת העולם השניה: הסיוע וההגנה של ארה״ב. בעיני האירופים, וושינגטון הופכת מבעלת ברית לכוח עוין. למעשה, ״המערב״ כולו, כיחידה גיאו־פוליטית, עובר התפוררות מואצת.

 

תהליך דומה מתרחש מול קנדה: בעלת הברית הקרובה ביותר הופכת לשק החבטות של טראמפ. ג׳סטין טרודו, ראש הממשלה החינני, מתחרה עם מרקל על תואר ״החבר לשעבר השנוא ביותר על טראמפ בעולם״. מי היה מאמין שארה״ב תישאר ניטראלית בסכסוך בין קנדה, השכנה הדמוקרטית הגדולה ושותפת הסחר השניה שלה, לבין סעודיה, רודנות פונדמנטליסטית? זה המצב כיום.

 

בכל העולם – באירופה, רוסיה, המזה״ת, ואסיה – מתחזקות תנועות פופוליסטיות שפורטות על פחדים קמאים, דיעות קדומות, ומשקעי העבר. לכולן מאפיינים דומים: עוינות כלפי נורמות דמוקרטיות, איבה לתקשורת החופשית, חוסר סובלנות כלפי מיעוטים. זה בפירוש לא התחיל עם טראמפ, אבל העובדה שמנהיג הדמוקרטיה החזקה והוותיקה ביותר, נהנה לרסק את הנורמות הדמוקרטיות, היא מקור השראה לפוליטיקאים כוחניים בכל פינה. במאמר חריף בעיתון ״גארדיין״ הצביע ברני סנדרס, המועמד לנשיאות לשעבר, על ציר כוחני שעולה כעת בעולם. בין החברים בציר הזה הוא מונה, בין היתר, את דונלד טראמפ, ולדימיר פוטין, שי ג׳ינפינג, ויקטור אורבן, ובנימין נתניהו.

 

נקודת מפתח בסיפור הזה היא הכסף: החיבור של הציר הכוחני עם רשת של אוליגרכים המתייחסים לעולם כאל מגרש המשחקים הכלכלי שלהם. אלא שמי שהעלה ורומם אותם הן דווקא הדמוקרטיות הליברליות שהובילו גלובליזציה פרועה שביסודה קפיטליזם דורסני. הגל הלאומני הוא תגובת נגד לגלובליזציה הזו, אבל הוא אינו מעצים את העם אלא רק מחריף את הקיטוב החברתי.  לדוגמא, תאגידים עתירי הון מחזיקים היום כ-20 טריליון דולר, סכום בלתי-נתפס, במקלטי מס שונים כדי להימנע מתשלום מסים במדיניותיהן. הם מעמידים תקציבי עתק לרשות כוחות פוליטיים החותרים לרסק כל מי שמנסה לחשוף ולהיאבק בהפקרות הזו: עיתונות, תנועות דמוקרטיות, פעילים חברתיים. מה שדוחף את הגל הלאומני הוא כוח כלכלי שצובר הון בשנים האחרונות במימדים חסרי תקדים בהיסטוריה.

 

היום כבר ברור שהדמוקרטיה הליברלית הוותיקה, זו ששיגשגה באירופה ובצפון אמריקה, וגם בישראל, עוברת משבר עמוק. הנסיון שלה להדוף את הגל הלאומני באמצעות סיסמאות על דמוקרטיה וחופש ביטוי, נכשל. התשובה של הציר הכוחני לתסכול מפערים כלכליים, הגירה, טרור, ושחיקת זהות לאומית הוא פאשיזם, קריעת הסכמים, וביטול בריתות. כדי לעמוד מולו ומול הכסף הגדול שמזין אותו, אי אפשר להישאר במגרש הפוליטי ״הרגיל״. יש להתמקד בסוגיה הקריטית של חלוקת העושר, ולהציע דרך אחרת: תיקון חברתי וכלכלה אנושית יותר.

פורסם ב״ליברל״.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *