טרור יהודי מסוכן לא פחות מטרור ערבי. מטרת הטרור הפלסטיני, בהעדר צבא של ממש, היא לפגוע באופן עיוור באזרחים כדי לזרוע בהלה בציבור היהודי ולגרור את ישראל לפעולות גמול שיביאו להסלמה כללית. לעומת זאת, מטרת הטרור היהודי היא לא רק לנקום, לגרות את הערבים ולחולל הסלמה, אלא בעיקר לשנות את המשטר בישראל ואת אופי המדינה. מבחינת פעילי הטרור היהודי האויב הוא לא רק הערבים, אלא — ואולי בעיקר — "הבוגדים מבית".
במקום שוב ושוב להתחמק, לטייח ולראות בהם "גורמי שוליים", צריך פשוט לשמוע מה האנשים הללו אומרים — מחברי המחתרת היהודית בשנות ה–80, דרך רוצח ראש הממשלה ועד מחבלי "תג מחיר" ושורפי תינוקות היום.
חלק מחברי המחתרת היהודית, למשל, הסתמכו על משנתו של שבתי בן דב, איש לח"י והוגה דעות, בעניין "גאולת ישראל מתוך משבר המדינה", והם דוגלים בה עד היום. ומהו, בעיני בן דב וחסידיו, אותו "משבר" המונע את "מלכות ישראל"? ניוון תרבותי, שפל רוחני, חילוניות… שום קשר לערבים או לביטחון. הבעיה היא אנחנו, החילונים; המכשול הוא הדמוקרטיה והמשפט; האויב הגדול הוא הרוח החופשית. ובדרך לגאולה צריך, בין היתר, להרוס את המסגדים על הר הבית ולהקים את המקדש השלישי.
הדברים הללו נאמרים בריש גלי. כבר ב–1985 קרא יהודה עציון, ממנהיגי המחתרת, בכתב העת "נקודה" להחליף את הדמוקרטיה בישראל במלכות בית דוד. רבים דוגלים בכך גם היום, אולי אפילו יותר מבעבר. יש בתוכם כאלה שמאמינים בלגיטימציה לפעולה רצחנית של אדם, חלוץ לפני המחנה, שבכוחו לשנות את ההיסטוריה ולהביא את הגאולה.
איך זה נראה בשטח? ככה: "איפה עלי? אין עלי, עלי נשרף. עלי על הגריל", הטיחו "נערי הגבעות", תומכי הנאשם עמירם בן־אוליאל, בסבא חוסיין דוואבשה, שבתו, חתנו ונכדו התינוק עלי נספו בהצתת ביתם בדומא. "נערי הגבעות" היא לשון מכובסת לתיאור חבורות של עבריינים. בין המגדפים מול בית המשפט היה גם יצחק גבאי, פעיל ימין שריצה שלוש שנות מאסר על הצתת בית הספר הדו־לשוני בירושלים.
הכיבוס האמיתי הוא של מה שעומד מאחורי הפושעים הללו ומספק להם השראה. לא חוכמה לגנות בריון יהודי שפוגע בחיילים, ואגב, אפילו את זה רבים בימין נמנעים מלעשות מפחד הטוקבקים בפייסבוק. בעיית השורש היא תפישת היסוד של מחנה גדול המתנגד לרוח הדמוקרטית ורואה בה סטייה מהדת ועיוות רוחני. תפישות כאלה קיימות בכל הדתות. הן אלה שמולידות את אל־קאעדה ודאעש. השילוב שלהן עם שלטון וכוח צבאי הוא הרסני במיוחד.
המפתח למאבק בטרור היהודי הוא במניעה ביטחונית ובעיקר בחינוך. תפישת היסוד הביטחונית היא שהאוכלוסייה היהודית אינה מוגדרת סיכון ביטחוני. חזי כאלו, ראש האגף היהודי בשב"כ בתקופת רצח יצחק רבין, אמר בראיון ל"גלובס" ב–2008, כי תמונתו של יגאל עמיר, שכבר היה אובייקט של השב"כ, לא הופצה ליחידה לאבטחת אישים משום שחשבו שעמיר פעל "רק" נגד ערבים.
הכישלון החינוכי, הציבורי, עמוק עוד יותר והוא הולך וגובר. כמה ימים לפני שרצח את שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים התראיין ישי שליסל ואמר שצריך לעשות "משהו קיצוני" כדי לעצור את המצעד. הוא דיבר מיד לאחר ששוחרר ממאסר (!) על הפיגוע שעשה במצעד הגאווה של 2005. את כל ההצדקות לרצחנות נגד "מצעדי התועבה" הוא קיבל לאורך שנים משורה אינסופית של רבנים ומחנכים, וגם חברי כנסת, שמשתמשים באותם טיעונים ממש. באווירה כזאת השליסל והבן־אוליאל הבאים כבר ממתינים מעבר לפינה