"לתשומת לב חברינו בשמאל", הזדחח לו בנימין נתניהו בפייסבוק, "ההצלחה של ישראל מול הכישלון של ונצואלה". מרתק לראות באיזו חדווה עטים חסידי ההון על ונצואלה. איש לא חושב להעלות מטוסים לאוויר כדי לצלם את ערי הפחונים ומשכנות הדלות באפריקה או בברזיל השכנה, כי אין סיפור, זה "המצב הטבעי" שם: אלה עניים מרודים, תמיד היו, ואיש לא מנסה לשנות את זה. אבל ונצואלה זה סיפור. כמובן שאיש לא מעלה בדעתו לסייע: שיאכלו את מה שבישלו, השחצנים האלה, שהעזו לקרוא תיגר על סדרי עולם.
אז מה באמת קרה בוונצואלה? מאז שהשתחררה מהשלטון הספרדי, ובמשך יותר ממאה שנה, שלטו בה "קאודיוס" אזוריים, ראשי כנופיות. בתקופה "הדמוקרטית", מאז סוף שנות ה–50, פקדו אותה משברים כלכליים שהובילו לעימותים קשים. ב–1993 הודח הנשיא קרלוס אנדרס פרז עקב מעילה בכספי המדינה. אובדן אמון במערכת הפוליטית המושחתת, אינפלציה אדירה, ושיעורי עוני עצומים, הביאו לבחירתו ב–1998 ברוב סוחף של הוגו צ'אווס.
חוץ מנאומים צעקניים והתנכלויות למתנגדיו, צ'אווס גם פעל. הוא העלה באופן דרמטי את ההוצאה הציבורית, לאחר שהגדיל את חלקה של המדינה בהכנסות הנפט שעד אז זרמו ברובם לתאגידים בינלאומיים. מיליוני אנשים זכו בדיור, בשירותי רפואה ובחינוך. בתוך עשור אחד ירד שיעור העוני מ–50% ל–30%. במקביל, פחת האי־שיוויון (מדד ג'יני) בחדות, מ–0.49 ל–0.39, והוא אחד הנמוכים באזור. זה לא ציטוט ממשדרי הטלוויזיה הקרקסיים של צ'אווס, שמת מזמן, אלא של הבנק העולמי בוושינגטון שמתעב רפורמות כאלה.
אלא שמאז, עקב התלות המוחלטת בנפט, ונצואלה הוכתה שוב במחלה שכבר פגעה בה כמה פעמים, גם כאשר שרר בה קפיטליזם קיצוני. זו "המחלה ההולנדית": גילויי הגז בהולנד בשנות ה–50 גרמו להזנחה של מגזרים כלכליים שלמים. זה הסיפור של ונצואלה. כשמחיר הנפט עלה, ונצואלה נהנתה מהכנסות יפות. כך מימן צ'אווס את הרפורמות החברתיות. סקטורים אחרים — חקלאות, תעשייה — הוזנחו. כשנפלו מחירי הנפט, נפלה גם ונצואלה, עד כדי כך שלא נותר במה לשלם על יבוא מזון. אין לכך קשר לאופן חלוקת ההכנסות, אלא לפיתוי של כסף זמין, בלי פיזור של הסיכון. ואם זה לא מספיק, היכתה במדינה בצורת קשה, שפוגעת בייצור החשמל ממקורות הידרו־אלקטריים. עכשיו הנשיא ניקולאס מאדוּרו נוקט דיכוי קשה כדי לשמור על שלטונו.
מה שמשווקים נתניהו ואנשי ההון־שלטון, הוא לא "ההיפך מוונצואלה". אין שום דבר "טבעי" או "נכון" יותר בפערים קיצוניים, לעומת חלוקה הוגנת של ההכנסות ושימוש במשאבי המדינה לטובת הציבור. הנפנוף "בוונצואלה" כהוכחה לכישלון הסוציאל־דמוקרטיה הוא דמגוגיה דלוחה. ונצואלה איננה סוציאל־דמוקרטיה, כי כיום אין בה דמוקרטיה. רוצים לקטול את מדינת הרווחה? נראה אתכם על שוודיה.
אז כן, יש מה ללמוד מוונצואלה — לתשומת לב חברינו בימין: שאסור לשים את כל הביצים בסל אחד, למשל בגז. היום זה נראה פתרון קסם לכל צורכי המדינה, אך בעתיד עלול להתרחש שינוי. לכן צריך לשמור על חקלאות חזקה כדי להבטיח אספקת מזון ללא תלות ביבוא, ולטפח את ההשכלה והמדע שביסוד ההצלחה הישראלית בתחום ההיי־טק והביו־טכנולוגיה. ולמרות שיש המון גז, צריך לעודד מקורות אנרגיה נוספים, חלופיים ונקיים, כדי לא להיות תלויים במקור אחד, ולא להישאר מאחור כשהעולם עובר לאנרגיה ירוקה. ויש עוד לקח חשוב, הכי חשוב: יש לשמור על מערכת משפט חזקה ותקשורת חופשית, כדי להגן על הדמוקרטיה, ולמנוע תופעות כמו מאדורו. הבנת את זה, אדוני ראש הממשלה?
פורסם ב״הארץ״.