מדי שבוע מוטל על ישראל עוצר. אין לזה אח ורע בעולם: כל התחבורה הציבורית מושבתת – בתוך הערים וביניהן. מי שאין לו רכב או שאינו נוהג, ומי שלא גר בחיפה או בעיר ערבית – מקורקע. אלא אם כן הוא מוכן להוציא מאות שקלים על מוניות. זה הביטוי המקומם ביותר לכפייה הדתית בארץ.
בכל מדינה יש כמובן יום מנוחה שבועי ויש גם חגים, אבל איש לא מעלה בדעתו להשבית לחלוטין את התחבורה. לפעמים מפחיתים תדירות, משנים מסלולי קווים – אבל לעצור לגמרי? כל שבוע? זה הזוי. איך מתפקדת מדינה שכל מערך הרכבות והאוטובוסים שלה מושבת כל סוף שבוע? היא תקועה בפקק. בניגוד לכל המדינות המפותחות, שבהן עיקר התנועה במטרופולינים נעשית בתחבורה ציבורית, אצלנו התנועה מבוססת על רכב פרטי. כי שום אדם שפוי לא יוותר על המכונית, אם אין תחבורה ציבורית טובה, שנותנת לו יתרון – בכסף, בזמן או בנוחות. אבל לא יכולה להיות תחבורה ציבורית טובה, אם היא מושבתת כל סוף שבוע – אין חיה כזו. לכן הפקקים העצומים, סיוט החנייה, תאונות הדרכים, הזיהום, העלויות הכבירות בתשתיות, אובדן שעות העבודה והפנאי, מחירי הדיור המטורפים והפערים החברתיים.
הטענה כי העוצר השבועי מבוסס על ״סטטוס קוו״ בענייני דת, היא מופרכת. זה אחד הכזבים הגדולים בתולדות המדינה. אין ומעולם לא היה כאן ״סטטוס קוו״. זו קליפה ריקה, קומבינה פוליטית. למכתב כלשהו של בן גוריון למפלגה חרדית לפני קום המדינה, אין שום מעמד חוקי או משקל חוקתי. הרי אותו בן גוריון גם אמר אז שבעוד 30 שנה יהיה אפשר למצוא חרדים רק במוזיאונים. אז אמר. אז טעה. אין שום דמיון בין ישראל של אמצע המאה הקודמת לבין ישראל של היום. המצב כל הזמן משתנה, והסטטוס קוו הוא לא יותר מסיסמא שנועדה לבלבל, בעיקר חילונים תמימים שעדיין מבקשים לנהוג בממלכתיות.
אני מתפוצץ מכעס כשאני רואה את התמונות היפות שהשרים שמים בפייסבוק מהטיולים המשפחתיים שלהם בשבתות ובחגים, במכונית הממשלתית הצמודה – אותם שרים, כמו ישראל כץ או איילת שקד, שבלי למצמץ מפילים פעם אחר פעם את כל ההצעות לתחבורה ציבורית בשבת. הגשתי שלוש הצעות כאלה, מפורטות, ממוסמכות, בלי קווים בשכונות דתיות. לשווא. השיא היה כשנציג הקואליציה, מהליכוד, בא להסביר מדוע הממשלה מתנגדת. ״אני לא מבין מה הבעיה שלכם״, אמר לי, ״אתם יכולים לנסוע באוטו, כמוני״.
לצבועים הללו חוברים בעלי כוונות טובות המתנגדים לפעילות בשבת בשם זכויות העובדים. הם טועים. לפי החוק אסור להכריח אף אחד לעבוד בניגוד לאמונתו. מי שכן עובד בשבת, חובה לתת לו יום חופש אחר בשבוע, וגם תוספת שכר על העבודה בשבת. יש הרבה אנשים, שאני מכיר אישית, שדווקא רוצים לעבוד בשבת, מסיבות שונות. יש כאלה שרוצים חופש ביום אחר, ויש גם הרבה לא-יהודים שמוכנים לעבוד בשבת, וגם הם אזרחים במדינה הזאת.
ברמה הלאומית, תחבורה ציבורית טובה היא מכשיר חברתי-כלכלי ממדרגה ראשונה: לצמצום פערים, לחיזוק הפריפריה, לסביבה בריאה, להפחתת תאונות, ולכל מה שטוב וחשוב לאנשים עובדים, ובעצם לכולם. לכן מי שפועל למען זכויות עובדים, צריך להציב את התחבורה הציבורית בראש סדר העדיפויות, כי היא הדבר הכי טוב לעובדים, בוודאי בעלי שכר נמוך, בגלל החיסכון הכספי העצום. אגב, היא חשובה מאוד גם לציבור החרדי, אבל נציגיו אינם מתחשבים בכך.
אז יש אזרחים שלא מוכנים יותר לקבל את ערימת השקרים שנוחתת להם על הראש כל פעם שהם מדברים על תחבורה ציבורית. ברחבי הארץ מתארגנות עוד ועוד קבוצות לתחבורה אלטרנטיבית בסופי שבוע, באופן חוקי, באמצעות אגודות ללא כוונת רווח. זו תופעה מלבבת: ״שבוס״ בירושלים, ״נוע תנוע״ בר״ג-גבעתיים, ״שבע״ בראשון לציון, ״ימבוס״ בבאר שבע, ובקרוב גם בפתח תקווה ובראש העין. המימסד הצבוע מתנכל להן בכל דרך.
בראש העין, למשל, צפוי לפעול שירות הסעות בשישי בערב לתל-אביב, ובשבת לים, מטעם ״שבוס״. אחד מראשי ש״ס בעיר, הזהיר את חבר המועצה עומר שכטר, ממובילי ההתארגנות, כי ״מי שמחלל שבת בפרהסיה – התורה אומרת שיש עליו גזר דין מוות״, ואם יפעיל תחבורה בשבת, ״יערכו עליו תפילות, כי כתוב 'מחלליה מות יומת’”, ויעץ לו ״לשמור על משפחתו״. שכטר לא נבהל: ״בקיץ הזה נסיר את המצור מעל ראש העין״. הוא צודק, אכן מדובר במצור. ולכל מי שעדיין אינו מבין: בראש העין, עיר בת יותר מ-40 אלף תושבים, אין אפילו מוניות שירות בסוף שבוע. מי שרוצה לנסוע לים, צריך לשלם 320 שקלים במונית, הלוך-חזור. נסיעה לירושלים עולה 640 שקלים. אין לכך שום הצדקה.
האוטובוס הזה כבר יצא מהתחנה. אפילו עיריות שונות כבר מפעילות שירותי הסעה בסופי שבוע בצורה שעוקפת באופן חוקי את תקנות התעבורה: ברעננה, בחולון, ובקרוב בעמק חפר, ערד והרצליה. גם מי שרחוק ממאבקים בענייני דת ומדינה, מבין כי מדובר כאן בפתרון תחבורתי שבא להתמודד עם יוקר המחייה. רוב הנוסעים בקווים האלטרנטיביים הם חבר'ה צעירים, בגיל צבא וסטודנטים, שמתקשים לשלם על מוניות יקרות למרכזי הבילוי.
מי שטוען, כמו ראשי המפלגות הדתיות במועצות הערים ובכנסת, שהדבר יפגע בתושבים שומרי המסורת, משקר במצח נחושה. מה יקרה אם פעם בשעה ייצא מיניבוס ובו חייל בחופשה שאין לו מכונית או תושבת מבוגרת שאינה נוהגת ואין לה אפשרות לשלם מאות שקלים למונית? במי זה פוגע? איש אינו כופה על אדם שומר שבת לנסוע בשבת. מדוע מטילים סגר על מי שמבקש לנוע ביום החופשי שלו? בשיחות רבות עם אנשים דתיים בכל הארץ, שמעתי דווקא הבנה רבה לעניין. הציבור – חילוני ודתי, יהודי וערבי – מבין את הצורך בתחבורה ציבורית יעילה 24/7, אך העסקנים והפוליטיקאים בשלהם. כמו גרוטאות הם חוסמים את הכביש. יש לעשות הכל, ובכל הרמות, כדי לעקוף אותם, להסיר את המצור. כי אף על פי כן – נוע תנוע.
פורסם ב״הארץ״.