זו רכבת אווירית חריגה מאוד. ביידן, סונאק, שולץ, מלוני, מקרון… מנהיגי המדינות החשובות במערב נוחתים כאן בזה אחר זה. המארח הישראלי, כמו מרבית התקשורת שניזונה ממנו, מציגים את הביקורים הבהולים הללו כמחוות של סולידריות ותמיכה בישראל, לאחר הרצחנות המחליאה של חמאס.
מפתה לחשוב כך. נחמד ומרגיע להתחכך במנהיגי העולם החופשי. זו היתה יכולה להיות עדות מרשימה למעמד הבינלאומי האיתן של ישראל ולקשריו המדיניים של נתניהו. אלא שכל זה רחוק מהמציאות.
הסיבה האמיתית לגיחות הדחופות ולשורה ארוכה של מסרים שמועברים בכל הערוצים, הוא החשש מפגיעה קריטית באינטרסים המערביים ומהסלמה עולמית. כל זה על רקע חוסר אמון בגורמים שמנהלים את העימות, ובתוכם נתניהו והממשלה הנוכחית.
מנהיגי המערב נוהרים לכאן לא כדי לעודד את ישראל אלא כדי להשגיח עליה. באותו זמן הם גם מאותתים לאוייבי המערב לבל ינסו לנצל את המצב ולהבעיר זירות נוספות, במזרח התיכון ומחוצה לו. החשש המיידי הוא למקורות האנרגיה ולזעזוע כלכלי שכבר מורגש בשווקים.
לא רק חמאס וחיזבאללה עקבו מקרוב אחר המתרחש בישראל בשנה האחרונה. במערב ראו בדאגה עמוקה את היחלשות ישראל כתוצאה מההפיכה המשפטית. הם גם הביעו בכל הזדמנות חשש מהפקדת תחומי אחריות קריטיים כמו ביטחון פנים, אוצר, משפטים והמינהל האזרחי בשטחים, בידי גורמים משיחיים. חלק משרי ישראל נתפסים כמטורללים והוגדרו באופן בלתי רשמי כדמויות בלתי רצויות בעולם.
אין לטעות ולחשוב שהחשש המערבי מהמתרחש בישראל נבע מטעמים מוסריים. לא גורל הדמוקרטיה והחירויות של הישראלים הם שהדאיגו בשנה האחרונה את הקברניטים בוושינגטון וברלין. מי שהתייצבו נגד ההפיכה המשפטית היו אוהבי ישראל ומרבית יהודי העולם.
ראשי המדינות המערביות וגם מנהיגים ערבים המקיימים יחסים חיוניים עם ישראל, היו מודאגים ממה ששמעו על המתרחש במערכת הביטחון הישראלית, המחזיקה ביכולות ידועות. הקרע שלא ייאמן בין ממשלת נתניהו לבין המימסד הביטחוני, הציב סימן שאלה מאיים על מעמדה של ישראל כבעלת ברית חזקה ומוערכת בציר המערבי והאזורי. היחלשות ישראל, על רקע המצב באוקראינה ובזירות עולמיות נוספות, נתפס כמסכן את מעמד ארה״ב ואירופה ואת בעלות הברית שלהם ושלנו במזרח התיכון.
מה שקרה מאז תחילת המלחמה, רק העמיק את החשש. הכשל המודיעיני, חוסר התיפקוד של הממשלה, אפסותם של השרים והעיסוק של נתניהו בהטלת אשמה על מערכת הביטחון – המחישו את עומק הבעיה. לדברי גורמים בינלאומיים, הדיווחים מישראל על תחושת הפקרה, וגם ההפגנות הפרו-פלסטיניות ברחבי העולם והחשש מטרור, משבר כלכלי ואובדן נכסים אסטרטגיים – חידדו את ההכרה המערבית שהעימות הנוכחי בעזה שונה באופן מהותי מסבבים קודמים. מנהלים אותו גורמים בלתי אחראיים, פוטנציאל ההסלמה מסוכן, ולכן אסור להשאיר אותו בלא התערבות ופיקוח ישירים.
המסר המערבי לנתניהו ברור וחד כתער: מעמדך ושיקוליך הפוליטיים לא הם שיכריעו. עניינים גדולים וחשובים בהרבה מונחים על הכף. משום כך, בוושינגטון דרשו שניהול המלחמה יופקע מידיו הבלעדיות של נתניהו ויועבר לקבינט המלחמה יחד עם גנץ ואנשיו. כמובן שהתנאי להקמת ממשלת החירום היה עצירת כל חקיקה שאיננה בהסכמה. מה שהפצירו מנהיגי המערב בנתניהו לאורך השנה, הפך לאולטימטום. הדימום הישראלי הפנימי חייב להיפסק. אבל בכך אין די. בגלל חוסר האמון בנתניהו, מנהיגי ארה״ב, צרפת, גרמניה וכל השאר, מגיעים הנה באופן אישי כדי לוודא שניהול המלחמה יתואם איתם באופן מלא. כי המצב מסכן גם אותם.
המאמץ האמריקאי והאירופי הקשה ביותר מתנהל בחזית שכרגע מעט סמויה מן העין: מתן בטחונות ליציבות המשטרים הפרו-מערביים באזור, והרתעת איראן ורוסיה וגורמים נוספים מפני פגיעה בהם ובאינטרסים המערביים, כולל פעולות חתרנות וטרור בעולם. לכן מפליגות הנה נושאות מטוסים ומשוגרות חבילות סיוע בטחוניות וכלכליות.
בשש אחרי המלחמה, אם וכאשר תושג התייצבות, אין לשגות באשליות שבעלות בריתה של ישראל יבואו חשבון עם נתניהו. זה מעולם לא עניין אותן, אלא רק כאשר האינטרסים המערביים עמדו בסכנה, כמו עכשיו. את הפקת הלקחים נצטרך לעשות אנחנו, לבדנו.
פורסם ב"הארץ"