למה מי מת?

אבשלום בא להלוויה מהנח״ל, במדים. עמדנו שם יחד, עם עוד מאות אנשים בוכים, וליווינו את סלומון טקה בדרכו האחרונה. אבשלום וחברים אחרים מבוגרי השומר הצעיר, היו המדריכים של סלומון במרכז הנוער בקריית חיים. אבשלום סיפר לי עליו, ואני מספר לכם. כן, זה היה נער מרקע לא קל, בן 18 וכבר עם תלאות וקשיים כמו כל כך הרבה צעירים בקהילת יוצאי אתיופיה. אבל סלומון רצה חיים אחרים, והוא ניסה, והוא רצה להתגייס, ושאף בכל מאודו להשתלב, ״להיות בסדר״, והנה ככה נגמרו לו החיים.

עמד שם אבא שלו וזעק ובכה. זו היתה זעקה של קהילה שלמה שסובלת מגזענות ואפלייה וחסמים וקשיים שרובנו אפילו לא מדמיינים. ״מה, אתה תומך באלימות?״, הזדעזע המראיין ברדיו כשאמרתי שהמחאה הזו היא הכי מוצדקת שיש. הסברתי לו שהאלימות הגדולה והקשה באמת היא היחס הנורא כלפי אנשים בגלל צבע העור שלהם. לא חסימה של כבישים. סלומון טקה הוא האחרון בשורה של מקרים של מוות ופציעה ומכות והתעללות, שבדרך כלל נגמרים בכסת״ח של המשטרה. תאר לך שזה היה הבן שלך, אמרתי לו.

דוברי הימין תקפו מייד את המחאה. "פראית ומסוכנת”. הם אגב עושים את זה בכל מחאה, תמיד. כי הם פשוט לא סובלים מחאות ורוצים שכולם ירכינו ראש. אבל מה שפראי ומסוכן זה ששוטרים יורים ללא הצדקה, שמרביצים לאזרחים, שבני אדם לא יכולים לחיות פה כאנשים חופשיים. למה מת סלומון טקה? למה מת יוסף סלמסה? זה מה שצריך לשאול. לא למה הקהילה זועמת ומפגינה.

תכלס המחאה הזו עדינה לעומת מה שקרה. במקום שנתניהו וארדן והמשטרה יבינו את זה, ויבואו לקהילה ויבקשו סליחה, ויגידו מה הם הולכים לעשות כדי שזו תהיה הפעם האחרונה שבנאדם מת פה בגלל צבע העור שלו, אז הם תוקפים את המפגינים. עלובי נפש.
כך התחיל השבוע הראשון שלי כיו״ר מרצ. מחאות, הפגנות, וגם סיור בשדות השרופים בעוטף עזה, ומאבק נגד ההדתה בבתי הספר… זה קשה אבל זה תפקידנו. אנחנו חייבים להיות בשטח, לעמוד עם האנשים.

ברקע של כל זה, כמובן, אנחנו נערכים לבחירות לכנסת. אני שואב המון עידוד מהתגובות שלכם וממה שאני שומע בכל מקום: אנשי שמאל רוצים לחזור הביתה, למרצ. אין לי ספק שהמגמה הזו תיגבר בשבועות הקרובים.
הזירה הפוליטית סוערת, הכוחות הפוליטיים מתארגנים. דבר אחד אני יודע: ככל שנהיה פעילים יותר ובולטים יותר, כך נגיע אל המערכה בעמדה טובה יותר. לכן אנחנו מעלים הילוך, לכן נהיה בכל מקום. אתם מוזמנים להיכנס לדפי הפייסבוק של מרצ, של חברי הכנסת שלנו ושלי, לעקוב אחר הפעילות, להצטרף ולהשתתף.
עוד יהיו סערות וטלטלות רבות, זו דרך ארוכה ועתירת מכשולים, אבל אסור לשכוח אף פעם על מה אנחנו נאבקים ומה התכלית של כל זה. חברה שבמרכזה שיוויון ערך האדם. חברה שבה סלומון ואבשלום ויעל ומוחמד הם שווים וחופשיים. זו מטרתנו, זו דרכנו, וזה מה שמחבר בין כל המאבקים שלנו.

חזק ואמץ, ניצן

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *