כבר מזמן הבנתי שהרבה האנשים סביבי לא ממש מרגישים קשר אישי לעניין, כמו שאני מרגיש. את המכה הזאת בבטן, כששמעתי על מה שקרה, הם לא הרגישו. ובטח קשה להם להבין שאנחנו מרגישים ככה עד היום, למרות שכבר עברו כל כך הרבה שנים.
חלק מהחבר׳ה שאני פוגש בכלל עוד לא נולדו כשזה קרה, או היו ילדים קטנים, ובשבילם זה משהו היסטורי, עתיק כזה, איזה עניין ״של זקנים״… בעצם כמו שאני מרגיש ביחס לרצח ארלוזורוב או אפילו מלחמת מלחמת יום כיפור שהכניסה מדינה שלמה להלם קרב.
מדי שנה אנחנו נפגשים בכיכר, ומדי שנה אני רואה את האכזבה והתיסכול בעיניים של חברים שלי מכך שהנוער שמגיע באלפים לעצרות האלה, לא מרגיש חיבור רגשי-אישי לעניין, כמוהם. ״אתם לא מבינים מה זה היה״. נכון, הם לא מבינים כי הם לא היו אז. ובעצם, מה שבאמת מצער את החברים שלי הוא שאנחנו מתבגרים…
האכזבה כביכול במיפגשים האלה, מעצבנת אותי. במיוחד מעצבנים אלה שמתבצרים בזיקנה המדומה שלהם – ואני מדבר גם על אנשים בני 40 שהיו אז חיילים או סטודנטים – ומכריזים ביאוש שמי שלא היה אז, לא יבין זאת לעולם ואין אפילו טעם להסביר לו. ובעצם הם אומרים ששער הכניסה למועדון השלום והדמוקרטיה נסגר לפני 19 שנה, ומאז המחנה רק הולך ומידלדל כי המצטרפים החדשים הם לא באמת חלק מהעניין כי הם לא מבינים, והיום זה כבר ״משהו אחר״, ולכן אחרי רבין הכל נגמר, הכל אבוד…
מי שחושב שהוא מאוד מקורי ומיוחד כשהוא נאנח ומפטיר ״אתם לא תבינו את זה״ – זה לא מקורי ולא מיוחד בכלל. אני זוכר בתקופה המתוחה שלפני הרצח, בעימותים מול המסיתים, את האנשים שאמרו לנו אז שאנחנו לא מבינים כלום כי לא היינו במלחמת השחרור ולא היינו עם רבין בפלמ״ח. אגב, במלחמת השחרור הם אלה שספגו את אותו הדבר בדיוק מצד ותיקי העלייה השנייה שהיו עם בן גוריון וברל… אתם לא מבינים כלום.
האמת שמי שלא מבין כלום הם אלה שרק מסתכלים אחורה. אלה שמרנים. מה שהיה – היה טוב, ומה שיהיה – יהיה רע. למה? לא תצליח להבין כי לא היית…
למרות חוש הנוסטלגיה המפותח שלי, אני מעדיף להסתכל קדימה. כן, זה קצת מפחיד ומצער אותי שאני לא נשאר צעיר לנצח. אבל גיליתי שמה שמעצים את דיכאון ההתבגרות זה שקיעה והתחפרות בנוסטלגיה פטאליסטית. אין לי שום בעיה עם זה שהסטודנטים שאני פוגש לא הכירו את רבין. יש לי בעיה עם אלה שלא רוצים להכיר את הסטודנטים האלה.
אם אתה משאיר בכיס את ההתנשאות של ״אתם לא מבינים ולא תבינו כלום״, או בסגנון הנוסטלגי ״זה נוער זה? זה בררה״ – תגלה הרבה דברים יפים ואולי גם תלמד דבר או שניים מהנוער. למשל, עידכון וחיבור לעולם ברמה וחוזק שאני לא יכולתי בכלל לדמיין כשהייתי חייל או סטודנט. או תבין שמה שרץ ברשתות החברתיות הוא לא רק ״זבל״, אלא גם דברים יצירתיים ולעתים מדהימים ממש. והכל זמין והכל נגיש.
הפוטנציאל הוא אדיר. למשל, במאבקים חברתיים או בקשרים אזוריים. הנה ישראלים ואיראנים שמדברים חופשי בטוויטר. האם מישהו מזקני השבט שהיה ״בכל המלחמות״ וכבר ראה ושמע הכל, בכלל היה מסוגל אי פעם, אפילו טכנית, ליצור קשרים כאלה עם אנשים מעבר לגבול? הוא כמובן ״מכיר מצויין״ את כל המזרח התיכון – מכיר מסיפורי חסמב״ה אולי…
גם הדיעות והאמונות ושל הפעילים הצעירים שלנו, לא פחות חזקות ומרתקות ממה שהיה באיזו תקופת זוהר פוליטית מדומיינת. והמחוייבות שלהם בהתאם.
מי שמנהל את חייו כמידרון, שהכל בעיניו רק מידרדר, מתקלקל ונרקב, הוא רואה שחורות טיפוסי ומביט על זה בעין עקומה. ״כל הנוער ימני״, יגיד לי איש כזה. שטויות. ״הם כולם גזענים״. עוד שטות.
ממה נובעת חשיבה מכלילה ופסימית שכזו? לא רק מחוסר היכרות אלא בעיקר מקיבעון מחשבתי ומהפרזה בערך עצמנו. אנחנו הרי נורא חשובים וקשה לנו לקבל שמצטרפים אלינו אנשים חדשים שהם לא פחות מוצלחים מאתנו, אלא לפעמים אפילו יותר, והם בעיקר אחרים ושונים, והשונות הזו נתפסת לפעמים בעינינו כדבר שלילי ורדוד.
לפעמים זה באמת כך. אבל ברוב החיבורים שאני יוצר עם תיכוניסטים וסטודנטים, זה ממש לא ככה. פייסבוק מאפשר חיבור אינטנסיבי שמעולם לא היה. אני מתכתב עם המוני אנשים, רובם מאוד צעירים. התובנות הפוליטיות שלהם אופטימיות. חלק גדול מהם מאמין שהוא יכול לשנות, וגם להוט לפעול. נכון, אחרת ממה שפעלו כשאני הייתי סטודנט, אבל לאו דווקא פחות טוב. ובטח לא בפחות מחוייבות ודבקות במטרה.
ומה שהם חושבים על ביבי… הנה אני אעשה לכם את השבת: היו כמה סקרים השבוע שבדקו גם את התמיכה בנתניהו. התברר שרוב ניכר מעוניין בראש ממשלה אחר בפעם הבאה. ואני יכול להגיד לכם שרוב ניכר מקרב אותם מעוניינים הם אנשים צעירים. אז יש למה לצפות.
נתראה במוצ״ש בכיכר, עם המבט קדימה. ותבואו להגיד שלום.
שלכם, ניצן