במחאה החברתית, כאשר אוהלים קטנים כיסו את השדרות, אחד מראשי הליכוד ניסה להוכיח לי כי זו מזימה מאורגנת של השמאל ״והקרן החדשה״. מאחר והייתי שם מהערב הראשון, אמרתי לו שזה שקר. לא רק שהשמאל לא היה שותף, אלא שהופתע כמו כולם, וחלקים ממנו אפילו שמרו מרחק מהמחאה – מה שהתברר כשגיאה פטאלית: של השמאל ושל המחאה. אם זה ככה, אמר, אז איך כל האוהלים זהים? נדהמתי. הם ממש לא זהים, הסברתי, אנשים הביאו אוהל ומחצלת מהבית. לשווא. האיש, שכף רגלו לא דרכה במאהלים, נאחז בקונספירציה שחילחלה מהצמרת: ראיתי בטלוויזיה, טען בלהט – כל האוהלים אחידים, ירוקים ואפורים, ברור שמישהו חילק אותם…
עכשיו זה הפך לרשמי. ״הפגנת הקרן החדשה״, נאמר במפורש בהודעת הליכוד, לאחר ההפגנה בפתח-תקווה. הקרן היא ארגון מצויין. בעיני היא ראויה לפרס ישראל. אבל ההפגנות האלה ספונטניות, למרות כל המכשולים והלחצים, ממש כמו המחאה ההיא – והעידו הסימנים הכחולים על גופה של דפני ליף, כמו ידו השבורה של מני נפתלי. זה בא מלמטה וזה מה שמרגיז את נתניהו. לכן שוב מוצאים מפלט בקונספירציות.
נתניהו המשתוקק להיות טראמפ, הציג רשימה של כלי תקשורת שהוא מאשים ברדיפתו, תחת הכותרת ״פייק ניוז״. זו אולי עליית מדרגה באובססיה של ראש הממשלה כלפי התקשורת, אבל במונחים טראמפיים זה חיקוי חיוור. אם נתניהו רוצה להיות טראמפ, שיילך עד הסוף. טראמפ קבע מבחן פשוט: כל ידיעה שלילית עליו, לא משנה איפה, היא שקר, ״פייק ניוז״ – רק הידיעות החיוביות הן אמת.
נתניהו טוען שנעשה בו לינץ׳. לינץ׳? בניגוד לטראמפ הבור, נתניהו אדם משכיל. הוא יודע שלינץ׳ הוא אלימות מאורגנת, קבוצתית, ללא שום בסיס חוקי, ותמיד תמיד כלפי מיעוטים, זרים, ״אחרים״ – אנשים פגיעים, חסרי אונים. במאה השנים לאחר שחרור העבדים בארה״ב, נרצחו 5,000 איש במעשי לינץ' מתועדים. שני שלישים מהם שחורים. מספר לא ידוע, כנראה רבבות, הוכו, נבזזו, הושפלו באינסוף מעשי לינץ’ בלתי-מתועדים. במקומות אחרים בעולם, קראו לזה פוגרום. לא ביבי, מה שמתרחש כאן הוא לא לינץ׳.
הטענה הנפוצה שיוצאת מבלפור, היא שלא מחליפים שלטון בכותרות וחקירות, אלא רק בקלפי. אבל ״השמאל״ שהוא גם ״התקשורת״, נכשל בקלפי, ולכן מנסה ״להפיל״ את נתניהו – דהיינו פועל בחתרנות. זו הסתה. השוטרים, הפרקליטים, מבקר המדינה, העיתונאים, והעובדים לשעבר במעונו – לא באו לעולם כדי לשתות את דמו. החקירות לא נולדו כדי ״להפיל״ אותו. למעשה, הדבר האחרון שאוהבים במשטרה או בפרקליטות, אלה חקירות מהסוג הזה: הן רגישות וסבוכות, ובעיקר יוצרות עומס עבודה ולחץ עצום – בקיצור צרה צרורה. כל מי שאי פעם בא לאחד הגופים האלה עם מידע על בכירים, מכיר היטב את התגובה של רתיעה, חשש והדיפת התפוד הלוהט. גם בתקשורת לא מתים על זה. לרוב התקשורת בישראל אין בכלל יכולת, וגם אין רצון רב, לעשות תחקירים כאלה, שהם יקרים ומלווים בתביעות ולחצים בלתי-נסבלים. אם יש חקירות ותחקירים הם בוודאי לא נובעים מלהיטות-יתר של המערכת לחקור, אלא בדיוק להיפך: זה סוג של נס שהם בכלל קיימים.
הדברים הבאים מובנים מאליהם, אך כדברי בגין – גם המובן מאליו ראוי שייאמר לפעמים: הישג בבחירות לא מעניק שלטון מוחלט או חסינות מפני חקירות. נתניהו הבהיר זאת כשהיה ראש האופוזיציה. עכשיו הוא עצמו נאחז בקרנות השלטון ומציג את החקירות והביקורת כחתרנות. הדמוקרטיה לא נגמרת בקלפי. היא מבחן יום-יומי, ובמבחן הזה נתניהו כושל.
פורסם ב״הארץ״.