יש בכנסת עובד, בחור מסור מאוד בשם נ׳. הוא בעל צרכים מיוחדים, וגם יכולות מיוחדות. בין היתר, יש לו זיכרון מדהים. מספיק שנתקלת בו פעם אחת, ותמיד הוא יזכור את שמך. בכנסת כידוע עוברים הרבה אנשים, והוא זוכר את כולם. בקיצור, באותו יום בו התפזרה הכנסת בדמי ימיה, הבחור היה דווקא חייכני במיוחד. זו הזדמנות, אמר לי, והוא צדק.
הרי מה בעצם קרה? רוב חברי הכנסת עמדו בפיתוי גדול ולא נכנעו. נתניהו וראשי בלוק החסינות הציעו הרים וגבעות לכל ח״כ מהמחנה שלנו כדי שיערוק. איש לא שבר את השורות. זה נצחון מוסרי מהדהד, וזו נקודת פתיחה מצויינת. אמנם היתה גם החמצה: גנץ היה צריך (והיה יכול) לקבל ראשון את המנדט ולהציג במהירות ממשלה, גם אם זו היתה ממשלת מיעוט. צריך היה להעמיד את העניין במבחן, ואני משוכנע, ולא רק מהרהורי לבי, שהיה ניתן להצליח. אלא שאפילו בתוך כחול-לבן, היתה התנגדות חריפה לממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת, ולכן דבקו שם בנתיב העקר של ממשלת ״אחדות״, למרות שהיה די ברור, ואני מקווה שהיום לגמרי ברור, שאין ולא יכולה להיות שום ״אחדות״ עם ביבי והליכוד. זו דרך שמובילה לכשלון ידוע מראש.
ועכשיו להזדמנות. גוש הימין נחלש בבחירות האחרונות, ואם נעבוד חזק הוא ימשיך להיחלש גם בבחירות הקרובות, ואנחנו נוכל להרכיב ממשלה. כדי שזה יקרה גוש המרכז-שמאל חייב לזכות ב-61 מנדטים לפחות. כך גם לא נהיה תלויים יותר בליברמן, והכל ישתנה. אני אומר ״גוש״, כי מה שהוכח בשנה האחרונה מעל לכל ספק הוא שרק הגוש קובע. זהו, פנטזיית ״המפלגה הגדולה״ לא מחזיקה מים. לא המפלגה הגדולה ביותר וגם לא המפלגה השניה הגדולה ביותר, אלא הגושים קובעים. ואין גוש מרכז-שמאל בלי שמאל, ואנחנו השמאל הזה.
אז כן, אני רוצה שגנץ ירכיב את הממשלה הבאה, כולנו משתוקקים שיהיה כאן שינוי, ולכן חייבים להצביע לנו. כדי שגנץ ירכיב ממשלה גוש המרכז-שמאל צריך לנצח, ואנחנו המשענת היחידה, הערובה היחידה, לנצחון הגוש הזה. לא ליברמן ולא המפלגות הדתיות ולא אף אחד אחר. רק השמאל. הוכחנו את זה. אצלנו אין שאלה אם נבגוד או נערוק לימין, ואצלנו אין משחקים.
יש עוד דבר שכולם צריכים לזכור בחודשים הקרובים והוא בעצם הכי חשוב: בלעדינו לא יהיה אף אחד בממשלה ובכנסת שיילחם על חופש, שיוויון ושלום – יילחם באמת. כשאני אומר ״חופש״ אני מתכוון למאבקים שלנו על הזכות הבסיסית של כל אדם לחיות כאן בחופש מלא, לפי דרכו ובחירתו, בלי אפלייה על רקע מיגדר, מוצא, נטייה מינית או דת, כאשר כל אדם זכאי לחירויות היסוד של חופש הביטוי, המחשבה, היצירה והפעולה הפוליטית. וכשאני אומר ״שיוויון״ אלה הן גם הזכויות החברתיות: הזכות לחיים בכבוד, הזכות לחינוך ובריאות טובים, הזכות לחיים ללא ניצול. וכשאני אומר ״שלום״ זה לא רק מושג ערטילאי, אלא תכנית פעולה ממשית למאבק בסיפוח, לסיום הכיבוש ולפתרון שתי המדינות. אף אחד במערכת הפוליטית לא מוביל את העקרונות והערכים הללו כולם, כמיקשה אחת. גם לא בגוש המרכז-שמאל. רק אנחנו, ובלעדינו זה לא יהיה. ראיתי זאת במו עיני בחודשים האחרונים. ראיתי מה עשינו אנחנו ומה עשו אחרים, והמסקנה שלי חדה מתמיד: אף אחד אחר לא ייאבק במקומנו על החופש, השיוויון והשלום.
עכשיו אנחנו צריכים אתכם יותר מאי פעם. זו תהיה מערכה קשה, אבל בסופה יש הזדמנות גדולה. בימים הקרובים נכנס את ועידת מרצ כדי לדון ולהחליט על דרכנו. בכל מצב, נבטיח פעולה משותפת של הנהגת מרצ ואיחוד השורות, נעדכן אתכם בכל עניין, וכבר אנו מתניעים את פעילות השטח והסניפים. אני אגיע בשבועות הקרובים למיפגשים בשורת סניפים ברחבי הארץ ומזמין את כולם.
המפתח הוא שיתוף פעולה. אין לנו שום ברירה אחרת מלבד שילוב ידיים, שילוב כוחות, והסתערות על הבחירות יחד. שיתוף פעולה בתוכנו כמובן וגם במחנה השמאל. בהזדמנות הזו, עם סיום הכנסת ה-22 (לא ייאמן…) אני רוצה להודות לסיעת המחנה הדמוקרטי: ליו״ר הסיעה בכנסת ח״כ תמר זנדברג, ולחברי הכנסת אילן גילאון, יאיר גולן, וסתיו שפיר, ולבכירי רשימת מרצ – חברי הכנסת לשעבר (ולעתיד!) עיסאווי פריג׳, מוסי רז ומיכל רוזין. תודה למנהלת הסיעה שלנו בכנסת רונית חייקין-יעקבי, ובעיקר תודה לכם, הפעילות והפעילים, התומכים, התורמים, המחזקים. הידיעה שאתם אתנו, היא הדלק שמניע אותנו.