יעקב וולק, הקורבן השרוף של פוליטיקת הזהויות

אלמוני קטוע רגל נכנס לתחנת דלק בירושלים, שפך על עצמו בקבוק בנזין, והצית. לאחר יומיים בטיפול נמרץ, הוא מת מהכוויות. המשטרה איתרה קרובי משפחה רחוקים, וזהותו התבררה: יעקב וולק, חסר בית שהסתובב שנים באזור השוק, מלקט אוכל מהפחים. כמו שלאיש לא היה אכפת ממנו בחייו, גם מותו החריג לא עורר עניין: לא ראיתם עליו כתבה בטלוויזיה, שום "ויכוח ציבורי" לא פרץ, ואף אחד לא הובהל לאולפנים לעימות מתוקשר.

כי וולק לא שייך למגזר זהותני ואין שום קבוצת לחץ זהותנית שפועלת בעניינו. הוא לא נפגע על רקע גזעני או לאומני, דתי או מגדרי — הוא היה "סתם" עני וחולה. אקט ההתאבדות המזוויע שנקט נועד לעורר תשומת לב למצבו — תוצאה של הפקרה מתמשכת מצד כל רשות אפשרית. אבל הסיפור לא נתפש כעניין ציבורי. "מותו הוא תולדה של הזנחה מצד המדינה שרואה באנשים אינסטרומנט ולא תכלית הכל — בישראל של היום, הצדק הוא למעטים, בלי אחריות ובלי סולידריות", כתב ח"כ אילן גילאון (מרצ), מהבודדים שאכפת להם. גילאון צודק: טרגדיה כזו נתפשת היום כעניין פרטי, זניח לחלוטין.

יעקב וולק נפל קורבן לפוליטיקת הזהויות: מכשיר יעיל לריסוק הסולידריות החברתית. הוא מת לא כ"יהודי", "ערבי", "הומו", "שחור", אלא בגלל המעמד הכלכלי והחברתי שלו. אבל עוני וחולי לא נחשבים בשיח הזהויות. "סתם" הומלס נכה? לא מעניין, לא חשוב. השיח הזה מאפשר לפרק את החברה לאטומים. בתמונת ראי, אותו עיוות משחק לטובת החזקים. תארו לעצמכם פוליטיקאי בכיר שהורשע ונכנס לכלא על עבירות מין — האם יש איזשהו סיכוי קל שבקלים שיתקבל בחזרה לפוליטיקה? אבל שר בכיר שהורשע בעבירות חמורות של שוחד ומרמה וריצה מאסר בפועל, חזר בגדול לזירה, ואפילו לאותו תפקיד בכיר שבו סרח, ואיש אינו פוצה פה ומצפצף. כי מה? זה "רק כסף".

עבירות כלכליות, העלמות מס, שוחד, הונאות, ריקון חברות — כל אלה מתקבלים אצלנו כמעט בשוויון נפש, כי הן לא נוגעות בקבוצה מסוימת, בזהות מסוימת, לכן הן לא נחשבות לעניין "פוליטי". לא מצביעים על זה בבחירות ולא מפילים על זה ממשלות. הכסף הגזול הוא של המדינה, של הציבור, אז אין מי שיצעק על הגניבה. אבל כאן העיוות הגדול: מי שבעיקר נפגע מהעושק והגזל אלה לא "כולם", אלא אנשים כמו יעקב וולק. כשגונבים כספי ציבור, כשמקבלים החלטות מושחתות עקב לחצים של בעלי אינטרסים, זה פוגע בעיקר בהמון אנשים שתלויים במערכות הללו.

כשאתה מופקר לחורבן כלכלי ונגזר עליך עוני לשארית חייך כי כספי הפנסיה שלך עלו בעשן בהשקעות פוחזות של טייקון, כשהוציאו את התרופה שלך מסל הבריאות, כשחברת הביטוח הסיעודי שלך מתנערת ממך אחרי ששילמת עשרות שנים, אתה נחשב פחות קורבן ממי שעבר תקיפה מינית, ואתה לא מגיע לקרסוליים של מי שנפגע ממחבל. אין בחוק שלנו "פשע שנאה" חברתי: כשמתנכלים לאדם כי הוא חלש, חולה ומוגבל, לא חושבים שזו התנכלות קולקטיבית, נגד החלשים כולם.

זה לא מקרי כמובן. המטרה של התפישה העקומה הזאת היא שתעמוד לבד, נטול כוח, ושבמקום להיאבק יחד על הדברים החשובים באמת, נריב על דת ולאום, מפוצלים למגזרים ושבטים. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות כאלה: "Divide et Impera" — הפרד ומשול — אמרו הרומאים. אתה עומד לבדך מול בעל הכוח — בנק, חברת ביטוח, משרד ממשלתי. אלה עלולים לא להיות לא פחות אכזריים מכל עבריין. וכשאתה נופל, כמו יעקב וולק, אין שום רשת ביטחון.

פורסם ב״הארץ״.

 

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *