ניו יורק.
אוניברסיטת קולומביה בצפון מנהטן, נראית כיעד מבוצר. מיתחם הקמפוס סגור על מנעול ובריח, מוקף מחסומים ושוטרים. הסטודנטים המתבצרים פונו מכאן, חלקם בכוח. טקסי סיום הלימודים והענקת התארים – בוטלו.
שנים רבות לא נראו פה מחזות כאלה. ההתבצרויות בקמפוסים הזכירו את מחאות הענק בתקופת מלחמת וייטנאם בשנות ה-60׳. אך מעולם לא התרחשו בארה״ב הפגנות ואירועים סוערים כאלה נגד ישראל. זה שינוי דרמטי.
מבחינת ההשפעה של האירועים על מעמד ישראל, בכלל לא משנה אם הסטודנטים טועים קשות בתיאור העובדות והסיבות למתרחש בעזה, ועוד פחות מזה משנה מה אומרים על המחאה בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית. ההפגנות הסוערות בארה״ב, מאותתות לעולם כי ישראל מאבדת את מקומה המועדף כאן. הקרע הגלוי בין ישראל הרשמית לבין המימשל רק מחריף את הבעיה.
כמעט מאז קום המדינה, ארה״ב וניו יורק בפרט, הן מעוז התמיכה בישראל. זה המרכז הכלכלי והתקשורתי הגדול בעולם. וגם המרכז היהודי הגדול ביותר מחוץ לישראל. בעיניים בינלאומיות ומזרח תיכוניות, ניו יורק וארה״ב אמורות להיות המקום האחרון בו מפגינים נגד המדיניות הישראלית. הרי היא נתפסת כזרוע של ארה״ב. חלק ניכר מתדמית העוצמה של ישראל בעיני העולם, נובע מהתמיכה האמריקאית הגורפת הזו.
ישראל גם לא היססה לסחור בקלף הזה ביחסיה מול מדינות אחרות, וטיפחה גם היא את מיתוס ההשפעה היהודית על המדיניות האמריקאית והעולמית. העובדה שישראל נהנתה מדלת פתוחה למסדרונות הכוח האמריקאיים, העניקה לה עמדה בלתי רגילה ביחסים הבינלאומיים. מדינות שונות, כולל במזה״ת, ביקשו את קירבתה בזכות הקשרים עם ארה״ב ותמיכת הקהילות היהודיות.
המצב הזה משתנה עכשיו. ההפגנות הסוערות בארה״ב, דווקא נגד ישראל, בעלת הברית האהובה והקרובה ביותר, מצטרפות לגינויים הבוטים והנזיפות של המימשל האמריקאי כלפי ממשלת נתניהו-סמוטריץ׳-בן גביר. אפילו טראמפ מצליף בנתניהו וגם לועג לו, כבר מהימים הראשונים לאחר 7 באוקטובר.
במקביל, מתעורר בעולם גל אנטישמי שלא היה כמותו שנים רבות. ולא, לא כל המחאות נגד ישראל הן אנטישמיות, אבל כשאומרים וכותבים דברים בסגנון ״אתם עושים לפלסטינים מה שעשיתם לישו״ – זו אנטישמיות מובהקת. נפגשתי עם צעירים יהודים שאין להם שום קשר לישראל וגם שום תפקיד רשמי, והם סופגים גידופים ברשתות החברתיות ולעתים גם במוסדות חינוך וברחוב, רק בגלל שיש להם שם יהודי או שהם חובשים כיפה.
זו מציאות בלתי נסבלת.
יהודים רבים בארה״ב וברחבי העולם, חשים כלואים, לכודים. אפשר להבין אותם. מצד אחד גל אנטי ישראלי חריף שמתעלם מאירועי 7 באוקטובר ובקצוות שלו יש גם נימות אנטישמיות, ומהצד השני ממשלת נתניהו הקיצונית שאינה מספקת שום תקווה. חדלי אישים כמו טלי גוטליב, שיקלי ובן גביר נתפסים בחו״ל כמי שמייצגים באופן אותנטי את השלטון בישראל. מה שנתניהו אינו יכול להגיד בגלוי, הוא אומר דרכם.
הקרע של קהילות רבות מול הממשלה בישראל החל עוד לפני 7 באוקטובר, בזמן ההפיכה המשפטית. המחדלים וההפקרה של השבת השחורה, הסירוב לקחת אחריות, וההתנהלות הפוליטית והאינטרסנטית של נתניהו, בעיצומו של המשבר, ובמיוחד ההתנגחות בביידן, מעצימים מאוד את הקרע הזה.
״ממשלת ישראל לא מעניקה לנו שום כלים להתמודדות עם המחאות והחרמות. היא רק מחמירה את המצב״, אומר מנהיג יהודי ידוע. כמו אחרים, הוא נמנע מלמתוח עכשיו ביקורת פומבית על נתניהו. הדבר האחרון שהוא רוצה זה להעניק רוח גבית למחאה האנטי ישראלית. אבל יש לו בטן מלאה על נתניהו ושריו. הוא לא מבין איך הוא עדיין ממשיך בתפקיד. רבים כמוהו מתקשים להסתיר את התסכול. מצד אחד ישראל היקרה להם מוכפשת ומושמצת במוסדות היוקרתיים ביותר תוך הבעת תמיכה בארגון טרור ג׳יהדיסטי כמו חמאס, ומצד שני ממשלה קיצונית עם שרים משיחיים ובורים שגורמת להם בושות וסלידה על בסיס יום-יומי. הם גם חוששים, ובצדק, שהמשבר הזה יפגע בביידן ויסייע לנצחון טראמפ. זה הדבר ממנו הם חוששים יותר מכל.
לאיש אין אשליה שעיסקת חטופים או הפסקת אש, ימחו את זכר ההפגנות והמחאות. אבל הצעירים היהודים וגם מנהיגי הקהילות, כמהים להנהגה ישראלית אחרת. כזו שתאפשר להם לעמוד לצד ישראל באופן מלא ולחזור ולהתגאות בה. אי אפשר שלא להזדהות איתם.
פורסם ב"הארץ".