טעות להספיד את טראמפ

תעודת סיום השנה של דונלד טראמפ היא עניין עגום למדי. במקצוע ״פוליטיקה״ הנשיא והרפובליקאים מקבלים ״מספיק בקושי״. המבחן הגדול האחרון שלהם – בחירות האמצע בנובמבר – היה לפני הכל, מישאל עם ענק על טראמפ. גם שיעור ההצבעה היה בהתאם: הגבוה ביותר במאה השנים האחרונות. למחרת ההצבעה, עם תוצאות חלקיות בלבד, טראמפ הזדרז להכריז על ״נצחון ענק״. עכשיו, כאשר כל התוצאות לפנינו, הכרזת הנשיא מתבררת כקשקוש מוחלט. הדמוקרטים השקיעו מאמץ עצום כדי להשיג ״גל כחול״, וזכו לתוצאות מעולות: רוב מוצק בבית הנבחרים ושורת מהפכים בבחירות למושלים ולבתי המחוקקים של המדינות. זה אמנם לא צונאמי, הסנאט נותר בשליטה רפובליקאית, אבל בהחלט תמרור אזהרה לטראמפ: אם אזרחי ארה״ב יצביעו בעוד שנתיים כפי שהצביעו הפעם, הוא עלול לאבד את הבית הלבן.

 

שנת הכהונה השניה של נשיא, בוודאי כזה ששולט בשני בתי הקונגרס, אמורה להיות שנה של הישגים פוליטיים. בשנה הראשונה הנשיא מגבש את צמרת המימשל, מוציא לדרך רפורמות וחוקים, ובשנה השניה הוא מתחיל לקטוף את הפירות. אצל טראמפ זה לא קרה. גם בשנה השניה שלו, הבית הלבן ממשיך להיות תחנת רכבת. סביבת העבודה של הנשיא מתאפיינת בכאוס, בעלי תפקידים מרכזיים מודחים בפתאומיות, והמימשל לא מתייצב. ההיקף העצום של החקירות והשערוריות שאופפות אותו – מריגול רוסי ועד כוכבניות פורנו – גוזל את עיקר האנרגיה בצמרת ומעיב על סדר היום הפוליטי. למימשל טראמפ אין כמעט הישגים בחקיקה, ורוב הבטחות הבחירות שלו נותרו באוויר. כעת, לאחר שבית הנבחרים עבר לשליטת הדמוקרטים, היכולת להעביר רפורמות משמעותיות, בהגירה או בבריאות, מצטמצם כמעט לאפס. מעתה, הקונגרס ימרר את חייו ובעיקר יעניק גב פוליטי להרחבת החקירות.

 

גם מבחינה בינלאומית לא היו לטראמפ הישגים בולטים. הפיוס עם צפון-קוריאה מתברר כתרגיל הונאה של קים, ובמזרח התיכון עדיין מחכים ״לדיל המאה״. טראמפ הוציא את ארה״ב משורה של הסכמים ומוסדות בינלאומיים, כגון הסכם הגרעין עם איראן והסכם האקלים העולמי, אך לא הצליח עדיין לגבש הסדרים חלופיים.

 

למרות כל זאת, טעות להספיד אותו. במחצית הקדנציה היו לו גם הישגים משמעותיים, ובראשם מינוי שופטים לבית המשפט העליון. הוא הצליח למנות שני ארכי-שמרנים, למרות התנגדות עצומה – במיוחד במקרה של השופט קבאנו. סביר להניח שבשנים הקרובות יוכל למנות שופטים נוספים, אולי שניים, במקום שופטים ליברלים קשישים, ובכך להבטיח רוב שמרני מוצק בבית המשפט לשנים רבות. יש לזה משמעות עצומה מבחינה פוליטית וחברתית.

 

מה שבעיקר משחק לטובתו של טראמפ זו הכלכלה. האבטלה בארה״ב נמוכה ובאופן עקבי בסקרים רוב האמריקאים סבורים שהכלכלה במצב טוב והם רואים בכך גורם מרכזי לתמיכה בטראמפ. העובדה הזו מעניקה לנשיא תחמושת פוליטית. מה גם שאין לו יריב רציני בצד השני, והוא משחק לבדו על המיגרש. שנתיים לאחר המפלה הצורבת של הילארי קלינטון, לא צמח במפלגה הדמוקרטית מישהו שנתפס כבעל סיכוי להביס את טראמפ. לא פלא שקלינטון משתעשעת ברעיון ההזוי לחזור למירוץ, ואחרים שוב שולפים את שמו של ג׳ו ביידן שיהיה בן 78 בבחירות הקרובות.

 

עוצמתו האמיתית של טראמפ נובעת מתהליכי העומק שמתחוללים בהשפעתו בארה״ב ובכל העולם. זה עניין בעל משמעות חברתית ותרבותית שחורגת הרבה מעבר לפוליטיקה הצרה. ״הטראמפיזם״ כובש מדינה אחר מדינה: החל בהתנהגות ובשיטות הפעולה של מנהיגים וכלה באידיאולוגיה אנטי-ליברלית ואנטי-גלובליסטית. מהבחינה הזו דונלד טראמפ הוא כבר אחד הנשיאים המשפיעים ביותר בדורות האחרונים. בהיעדר יריב ראוי ועם רוח גבית בכלכלה, דרכו פתוחה לנצחון עוד שנתיים.

 

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *