השמאל המחופש וחיסול המאבק החברתי

 

נפגשתי לא מזמן עם חניכים במכינה קדם־צבאית. חיש מהר פרץ ביניהם הוויכוח הקבוע על השטחים והערבים ומי פטריוט ותורם יותר לצבא — החילונים או הדתיים. כששאלו לדעתי, אמרתי להם שהפטריוטיות היוקדת הזאת לא ממש נוגעת למי ששוכב במיטה בתוך ההפרשות שלו, ואף אחד לא דואג לו — מקרים שאני מכיר באופן אישי במוסדות ציבוריים. שאלתי למה במדינה עשירה כמו ישראל, יש אנשים שצריכים לבחור בין אוכל לתרופות. אולי נתווכח על זה? הצעתי. בחדר נפלה דממה. ברוב המסגרות האלה, כמו בשאר הזרועות של מערכת החינוך, מטפחים את אהבת הארץ, וזה יפה מאוד, באמת, אבל מה עם אהבת האדם? אנחנו עוסקים באובססיוויות בגאווה הלאומית ובכבוד המדינה, אבל איזה כבוד יש פה, אם מזניחים חסרי ישע? על זה כמעט לא מדברים עם תלמידי ישראל, ולא במקרה.

ההישג הפוליטי הגדול של נתניהו הוא ניטרול, בתוספת וידוא הריגה, של הפוליטיקה החברתית. בימין זה לא היה קשה במיוחד: מי שנותן שם את הטון הם ראשי הבית היהודי, שסוגדים בגלוי לחזירות כלכלית ואנוכיות חברתית. אלא שגם בשמאל זה הצליח לו: גם השמאל ברובו הלך שבי אחר המנטרה הכוזבת שלפיה הדגל החברתי לא מספיק ״אלקטורלי״, ולמעשה ויתר עליו במאבק מול הימין.

האטימות החברתית אינה בלעדית לצמרת. בעלי טורים בעמוד הזה, למשל, נדרשים לסוגיות חברתיות רק כאשר הם לועגים למאבקים כאלה, שמצליחים בכל זאת לפרוץ לתודעה. ״מחאת המפונקים״, כינה גדעון לוי את מאבק הלהט״בים. זה כנראה דפוס קבוע: את מחאת פתח תקוה כינה ״מאבק הפחדנים״, והמחאה החברתית ב–2011 היתה בעיניו ״בריחה״. ממש כמו אלה בליכוד שכינו אותה ״מחאת הסושי״.

חטאם הגדול של המאבקים האלה, לדעת לוי, הוא ההתחמקות, כביכול, מהכיבוש ואפליית הערבים — כל מי שאינו עוסק רק בהם, מנהל ״מאבק שולי״. העמדה הזאת מתאימה כמו כפפה ליד הימנית ששולטת כאן. לנתניהו נוח שנתעמת רק על הסכסוך היהודי־הערבי, במקום לשאול גם מי מרוויח מכל העימותים האלה ורק ממשיך להתעשר. גדי טאוב, כוכב הימין החדש, מהלל את הלאומיות כמוקד המאוויים של המוני העם, ״המעמד הנייח״ כהגדרתו, מול ״הניידים״ התלושים שרוצים לכפות עליו את משנתם ההרסנית. המונחים שלו  מקוריים, אבל הרעיון ישן. זו דרכם של הלאומנים מאז ומתמיד: ״ללכד את העם״ באמצעות הפחדה ושיסוי נגד ״אחרים״ למיניהם ״ואויבים מבית״, כדי לפרק את הסולידריות החברתית. מי מרוויח מזה? המעטים על חשבון הרבים — בדיוק ההיפך ממה שטאוב טוען.

הזמן היחיד במהלך כהונתו הארוכה של נתניהו, שבו חשש באמת לאבד את השלטון, היה בעת המחאה החברתית. מאות אלפים יצאו לרחובות להיאבק על הדיור והחינוך, יוקר המחיה והבריאות: אתם יודעים, עניינים זניחים שכאלה, שוליים כל כך בחיינו. זה עקב אכילס של הימין: יש לו מדיניות של העמקת פערים וחיזוק שלטון ההון, אבל עם זה קשה לבוא לציבור. הסתה על ״ערבים נוהרים״ נוחה לו הרבה יותר. השאלה היא למה גם השמאל צריך לוותר לו בקלות כזאת על הדגל החברתי?

מאבקים חברתיים אינם בריחה מהנושאים הקשים: הם קשים ותובעניים. מי שעוסק בהם מתמודד מול כוחות עצומים ששואפים לרסק את העבודה המאורגנת, להפריט את הבריאות ואת החינוך ולזכות בעוד הטבות לחזירון העליון. הכלכלה היא האמא של הפוליטיקה, והפקרת החברה היא עיוות פוליטי קשה: קודם כל מבחינה מוסרית וגם ככלי אפקטיבי למאבק בשד הגזעני שמלבה הימין. אין שמאל שאיננו חברתי —- אלא אם זה שמאל מחופש.

פורסם ב״הארץ״.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *